אל תגנוב, ניתן לך
- sharon shani gonen
- 2 בנוב׳
- זמן קריאה 2 דקות
שבוע מבורך
כראוי לשבוע שהיה מלא בעשייה ברוכה, המון סיפורים עוברים במחשבתי ומנסים להידחק החוצה ולהגיע אליכם, לצאת לטייל בעולם הרחב.
השבוע היה מלא בסיפורי גניבה.
בפיבוט, אנחנו רוצים לשים לב לצרכים של אנשים ולספק אותם, אתן יודעות למה?
כי אם יש לאדם צורך בסיסי, ממש חזק, הוא יעשה הרבה כדי לספק אותו. צורך לא מסופק הוא מערה שבה שורקת הרוח, כך שקול הרוח הוא היחיד שאנחנו שומעות.
"הוא גנב סנדוויץ' מהפח" התברר כאדם עם מוגבלות שכלית, שהחליטו עבורו שמצבו הבריאותי מצדיק מניעה של פחמימות, ויצרו סביבה שבה הוא לא יכול לקבלן.
"הוא גנב 300 ₪ מחבר וקנה איתם משקאות אנרגיה כל יום בבית הספר" התברר כנער אוטיסט שמאד רצה משקה אנרגיה כמו כל חבריו ואימו אסרה על כך.
"הוא גונב בגדי נשים משכנתו" התברר כמתמודד נפש עם מוגבלות שכלית ממוצא חרדי, שרוצה ללבוש בגדי נשים ומשפחתו אוסרת על כך.
בילדותי, בדיוק בתקופה זו, היינו מוזמנות ומוזמנים למחסן הבגדים לילדים, שהיה ידוע בשמו "קומונה ילדים", ושם, בליווי קפדני של עובדת הקומונה, היו מוציאים את ערימת הבגדים שלנו מהחורף שעבר ובודקים אחד אחד האם הם מתאימים לעכשיו.זה היה תהליך שלי, אישית, לא היתה בו מילה. אם עובדת הקומונה היתה מחליטה שמשהו לא מתאים, או מתאים לילדה אחרת, הבגד היה נלקח ממני.
התהליך הזה היה מלווה אצלי בשברון לב גדול, מכיוון שלא הורשיתי באמת לבחור את בגדי, ואם הראיתי רצון עז בבגד מסוים, הוא בדרך כלל נלקח ממני מייד או נאסר לשימוש. בתוך הקיבוץ זה היה בסדר, כך היו כולן וכולם. אך כשיצאתי לבקר את סבי וסבתי במושב, או נסעתי לבקר קרובים אחרים – הייתי מאד בולטת בקרב שאר הילדים בבגדי ה"לא מתאימים" – או שלפחות כך נאמר לי פעמים רבות, והרוח שרקה במערת החוסר.
קיבלנו ארבע קוביות שוקולד ביום שישי, ותמיד תמיד רצינו עוד. הרוח שרקה במערת החוסר, ורבים מאיתנו חיפשו שוקולד במקומות שבו החביאו אותו מאיתנו, או בגניבות מהכלבו או ממטבח הילדים. בשעות הארוכות שבין הארוחות, רצינו עוד משהו לאכול, והיינו בקיאות ובקיאים מאד בכל עצי הפרי בקיבוץ – מהם גנבנו פירות ללא בושה.
"הוא דורש תשומת לב"
"הוא נוגע כל הזמן באחרים"
כשאנשים לוקחים דברים ממך – זמן, תשומת לב, קשר, מגע, חפצים, קל לשכוח את המערה הריקה, את הרוח ששורקת בה.
בפיבוט, יש עקרון של סיפוק צרכים שקראתי לו "אל תגנוב, ניתן לך", ואיכשהו הביטוי תפס
זה עקרון שאומר שבמקום לנסות לגנות את הגנב, להעניש אותו ולבנות חומות בינו לבין מחוז חפצו, אנחנו באים אליו, לתוך מערת הצורך האפלה שלו, ורואים איך כן;
איך גם אדם עם סוכרת יכול לנעוץ שיניים בכריך עסיסי.
איך נער יכול לקבל משקה אנרגיה ולהרגיש שייך, למרות שזה לא בריא.
איך אדם יכול ללבוש את הבגדים שהוא רוצה ובוחר למרות שמשפחתו חרדית.
איך ילד יכול לקבל זמן עם אדם אחר שיעזור לו להיות עסוק ולהרגיש חשוב, מבלי לפגוע בזולת לשם כך.
יש משהו ברגעים האלה, שבהם אני הולכת עם המשפחות והצוותים את נתיב ההבנה וסיפוק הצרכים, שממלא את המערה הפנימית שלי באוצרות. כל מה שהיה חסר ולא היה בכוחי להשיג בילדותי, אני משיגה עכשיו לאנשים אחרים שלא יכולים לדבר בעד עצמם, ובכך שוב ושוב מחבקת את הילדה שהייתי ומבטיחה שמערות של אחרים יתמלאו באור ורוך ובכל טוב
וששוב לא תשרוק בהן הרוח.
שבוע טוב
תגובות