אוצרות שמוצאים במקומות בלתי צפויים

לעיתים נדמה שבתנאי אי הוודאות שבהם אנו פועלות צריך איזה עוגן

הסיפור שאספר לכן היום הוא על עוגן כזה, על עיסוק משמעותי ועל אוצרות שמוצאים במקומות בלתי צפויים.

"תנו לי מקל ונקודת משען ואזיז את העולם" אמר ארכימדס.

גם לי יש נקודות משען שניתן להסתייע בהן ולעזור לאדם להזיז את עולמו ונקודה כזו היא עיסוק משמעותי, שהוא אחד הנכסים המשמעותיים שיכולים להיות לאנשים בכלל ולילדים בפרט.

לטובת החיבור לסיפור כדאי לדעת כמה דברים שעובדים טוב בשבילי וממליצה לנסות;

האחד – לפעמים, כשלא מוצאים דרך לפתור בעיה מתוך עצמה, עוזר לעזוב אותה רגע ולהתמקד בכוחות ויכולות של האדם במקום אחר,

השני – עיסוק משמעותי, הוא אירוע משנה חיים שעוזר לאדם לבטא כישרונות, נטיות ויכולות שלו – באופן שמביא ברכה לעצמו ולסביבתו.

השלישי – הקשבה למה שילדים מספרים לנו בשפה סימבולית – תמיד משתלמת!

הסיפור הזה התרחש לפני כעשרים שנה, פחות או יותר,

עבדתי אז, בין היתר, במרכז טיפולי חרדי שאליו הגיעו כל הילדים שהשתייכו לאוכלוסייה החרדית המקומית והיו להם "לקויות למידה" – שזה היה שם כללי לכל דבר שהפריע לילדים ללמוד ולהשתתף בדרישות החברה.

הייתי מרפאה בעיסוק עם ניסיון של כמה שנים אבל לא מבינה דבר וחצי דבר בחברה ובתרבות החרדית. כל כך לא הבנתי, שאפילו לא הבנתי מה אני לא מבינה,

איך שזה עבד במרכז הטיפולי שנקרא לו "המרכז לשיפור הלמידה", זה שילדים הגיעו לתכנית מלאה בשעות אחר הצהריים, אחרי הלימודים הרגילים שלהם.

התכנית כללה טיפולים כמו ריפוי בעיסוק וטיפול באומנות וקלינאית תקשורת וכן הוראה מתקנת.

הייתי חדשה במרכז הטיפולי, אחת מכמה מרפאות בעיסוק – כשקיבלתי לטיפולי את חיימי חיימוביץ',

חיימי היה בשנתו האחרונה במרכז, כי בגיל מסוים, אולי בסוף יסודי, ילדים סיימו להגיע למרכז.

חיימי היה כבר ילד גדול, קרוב להיות נער, והיה לו וותק מרשים במרכז,

הוא כבר היה מטופל ותלמיד של כל נשות הצוות,

הוא כבר עשה את כל מה שידוע לאדם שאפשר לעשות במרכז,

ועדיין לקות הלמידה שלו נשארה.

לא משנה כמה פעמים הוא עשה מסלולים בחדר ריפוי בעיסוק,

לא משנה כמה פעמים שיחק בכדור,

ולא משנה כמה הוראה מתקנת הוא ספג,

היכולת שלו ללמוד לימודי קודש, שזה מה שהוא למד רוב היום – לא ממש השתפרה

.

ביקשתי שיביא דף מוגדל של מה שהם לומדים עכשיו בלימודי הקודש, וחיימי, שהיה ממש ילד טוב ושקט והשתדל לעשות מה שאומרים לו – הביא,

התוצאה העיקרית של הדף שהביא והעבודה שעשינו עליו היתה זימון לשיחה אצל מנהלת המרכז הטיפולי שתמציתו היתה "את בטח לא יודעת, אבל נשים לא מלמדות לימודי קודש אצלנו",

התנצלתי בפני מנהלת המרכז.

ובפעם הבאה שחיימי הגיע לשעת הטיפול שלו אצלי, לא היה לי מושג מה לעשות איתו בחדר

הוא הסכים, כמובן, לשתף פעולה עם כל דבר שהצעתי, אבל היה ברור שהוא כבר עשה כזה מלא מלא פעמים, ומזג האויר בחדר היה אדיש עד משועמם.

עברו עוד כמה פעמים בנסיונות שלי להפיק מחיימי איזה שביב רצון או טיפת עניין או איזה זן של התלהבות או רגש – אך לשווא

ראיתי את הכישלון פוער מולי פה מלא שיניים חדות והחלטתי להרפות,

עכשיו תבינו רגע, הרפיה זו טכניקה מעולה, זה מרגיש קרוב לוויתור, אבל זה בעצם ממש לא, זו פשוט הסכמה שיש מצב שאני לא אצליח ועכשיו נשאר לי להרפות מכל המאמץ להצליח, ולראות מה מסתייע.

אגב, מסתייע זו לגמרי מילה שלמדתי בדיוק שם, רק אומרת,

אז הרפיתי.

ויום אחד בחורף חיימי הגיע קצת באיחור לטיפול, וביד שלו היה פרח בר שנעקר עם השורש, אני חושבת אולי סביון.

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את חיימי מתלהב,

הוא ביקש לשתול את הפרח,

שתלנו את הפרח באחד העציצים שהיו במרכז, והשקינו אותו,

ציירתי את הפרח והוא צבע, וכתב מתחת "סביון".

נורה נדלקה לי במוח, כי התלהבות היא מורה הדרך הטוב ביותר לכיוון העיסוק המשמעותי

"מה דעתך שנשתול גן ירק"? שאלתי את חיימי,

הוא לא ידע מה זה,

אז הסברתי,

הוא רצה.

וברשותה וברכתה של מנהלת המרכז – הלכתי וקניתי אדמה וזרעים ומשפך וחיימי ואני השתלטנו על הפינה של גן המשחקים שהיה באחורי המרכז, שכמובן לא היו בו שום סוג של תשתיות לגן ירק.

הקרקע היתה מפסולת בניין ושומשום דק ששימש אז לגני משחקים, אז חפרנו וערבבנו עם אדמה גננית טובה שקניתי,

סימנו במקלות וחוטים את הערוגה,

והשקינו במשפך שמילאנו בשירותים, כי לא היה ברז אחד בכל החצר,

אבל כל זה היה רק טכניקה, כי כשיש רצון יש דרך.

זרענו את הזרעים והכנו שלטים קטנים לכל סוג ירק שזרענו.

חיימי הגיע מדי יום להשקות את הערוגה במשפך, גם בימים שבהם לא היה אמור להיות במרכז

עוד ילדים ביקשו גם – ונוצרו עוד ערוגות שילדים חפרו באצבעות נלהבות בזיפזיף המהודק,

הירקות של חיימי נבטו, והחלו לגדול בקצב מדהים,

הבאתי ספר על ירקות ועל גידולם וחיימי ואני קראנו בכל פעם פרק,

הטמענו קומפוסט באדמה, חיימי נזהר על השורשים שעל קיומם למד זה עתה,

והשקה מהר את הירקות כדי שלא יקבלו כוויה מהקומפוסט, כי כך היה כתוב בספר

והירקות שלו גדלו כמו שלא ראיתי עד אז או מאז.

כל המטפלות והמורות היו נאספות ולוחשות שהערוגה של חיימי מיוחדת,

כל הילדים הסתכלו בו ביראה וקנאה.

וחיימי? חיימי היה מאושר וגאה ובעיקר עסוק, כשהיבול שלו היה מכובד, העברנו את הפגישות שלנו למטבח הטיפולי והכנו סלט ומרק, הכנו סלסילה מקרטון וחיימי צבע אותה ושמנו בתוכה את כל היבול שלו שנשאר – לקחת הביתה.

בשבוע הבא חיכיתי לחיימי כדי לשאול איך התקבל היבול שלו בבית וגיליתי שהשמחה וההישג שלנו התקבלו ברגשות מעורבים, כי גנן וחקלאי לא היו מתאימים בעיני משפחתו לתפקידיו כנער חרדי.

"מה אתה חושב"? שאלתי אותו (כי כבר למדתי שמתאים לשאול מה חושב ולא איך מרגיש)

חיימי חשב רגע ואמר "איך אמרת לי"?

ידעתי בדיוק למה הוא התכוון;

"חיימי" דיקלמתי את הדיקלום הקבוע שלי; "אתה גנן מחונן, צמחים מקשיבים לך וגודלים בשבילך, זה כישרון מיוחד – אל תשכח",

"זה טוב" אמר חיימי ואני האמנתי לו.

השנה נגמרה ואיתה נגמר הזמן של חיימי במרכז ובשנה שלאחריה נגמר גם הזמן שלי שם.

לאורך השנים, חשבתי על חיימי חיימוביץ' בכל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה, תהיתי אם הרגע הזה שבילינו ביחד היה משמעותי עבורו כפי שהוא עבורי

אני מקווה שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, חיימי לקח את המקל ואת נקודת המשען – והרים את עולמו לאן שרצה, לאן ששימח והלהיב אותו

שבת שלום!