תשאול סוקרטי - הדרך לידיעה

שבוע טוב

החתולה העירה אותי היום ברבע לשבע, כי החשק שלה לאוכל רטוב היה גדול.

קמתי, כולי עירנית, והתחלתי בשגרת היום שלי, בנינוחות של שישי ולפתע כבה החשמל.

כמובן, שבדיוק ברגע שהכנתי את כוס הקפה שלי למילוי במכונה.

אז זהו, שהחשמל לא כבה לפתע, קדמו לאירוע הזה מלא מודעות ודיונים.

זו הפסקת חשמל שנדחתה מהפעם הקודמת, שבה אף אחד לא רצה שתהיה הפסקת חשמל,

אל הפעם הזו, שבה אף אחד לא רוצה הפסקת חשמל וגם חם.

היו הודעות שבהן הועלו תחנונים על התינוקות והקשישים ובכלל, ובעקבותיהן הוחלט לפתוח את המועדון, הבריכה וחדר האוכל – ובכולם מזגן וחשמל והבטחה לצינון והעברת זמן בכיף עד הצהריים.

למה אני עוצרת ברגע הזה ומתבוננת?

כי איכשהו הפסקת החשמל לא הצליחה להיות מוחזקת אצלי בלב.

יש המון מופעים לפער הזה, שבין הידע, שהוא הדבר שהחושים קולטים והמוח בטח מאחסן איפשהו,

לבין הידיעה,

הרגע שבו הלב משתתף והאירוע מוחזק אצלנו באמת.

אחת הטכניקות החביבות עלי, אולי ה- טכניקה החביבה עלי, כדי לעזור לאנשים לעבור ממצב ידע למצב ידיעה, היא תשאול סוקרטי.

מדובר בטכניקה הקרויה על שמו של סוקרטס, אך נכתבה על ידי אפלטון. בטכניקה הזו אנשים יכולים לקיים דיון ברעיון מסוים, כאשר אחד האנשים מציב שאלות והאחר עונה עליהן ובאמצעותן משנה את עמדתו כלפי הנושא הנידון, ואף מגבש הכללה חדשה לגבי אירוע החיים הנידון ביניהם.

"אוכל יכול גם לגרום מצוקה" אמר חביב, מנהל של דיור לאנשים עם צרכים מיוחדים.

"חד משמעית" עניתי לו וביקשתי מייד; "אתה יכול לפרט למה אתה מתכוון?"

"הנה, דור, דייר שלנו בן שלושים, עם מוגבלות שכלית התפתחותית, התחיל לשאול את המדריך בדירה שלו שוב ושוב כמה חתיכות פיצה יהיה מותר לו לאכול כשהם יצאו בשבוע הבא לאכול פיצה" התחיל חביב לספר, "ולמרות שהמדריך ענה, דור המשיך לשאול שוב ושוב".

"רגע" עצרתי, "זו מצוקה או רווחה?"

"מצוקה", ענו כולם במקהלה.

"גולמית או מובחנת?" שאלתי,

פה כבר היו תשובות מעורבות, חלק חשבו שהמצוקה קשורה לפיצה, וחלק הבינו שאם מישהו שואל שאלה שוב ושוב בעצבנות הולכת וגוברת, זה סימן שזו מצוקה שהתשובה לשאלה לא פותרת אותה.

"המדריך ענה לו שהוא יודע את זה, וזה ארבע חתיכות, ולמה הוא שואל שוב ושוב, כשהוא יודע כי הם יוצאים לשם כל חודש".

"ואז מה קרה?" שאלתי,

"ואז דור נשך למדריך את היד" ענה חביב, "זה מה שקרה".

"נדמה לי שיש פה המון דברים שאני לא יודעת" אמרתי לצוות, "למשל מתי ביום זה קרה, ומה עשו כל האנשים בדירה בזמן הזה, אתם יכולים לספר לי?"

"כן" ענתה רחלי, רכזת הטיפול, "זו היתה שעת צהרים, בערך שלוש, שבה הדיירים במנוחה, והמדריכים ישבו ואכלו המבורגרים שהם הזמינו ממסעדה סמוכה, ואז דור התחיל לשאול על הפיצה שוב ושוב".

"תני לי לראות אם אני מבינה טוב" אמרתי, "המדריכים הזמינו המבורגרים וצ'יפס ולדיירים היה גם אוכל בזמן הזה?"

"לא" ענתה רחלי, "זה זמן שאין אוכל בדירה".

"והדיירים יכולים להזמין לעצמם גם?" שאלתי,

"לא" ענתה רחלי.

"אתם יודעים" אמרתי, "לא מזמן הייתי בדיוק במצב כזה, ישבתי עם צוות חדש שרק התחלתי לעבוד איתו, ואז יצאנו להפסקה והם חזרו עם אוכל שהביאו ממסעדה סמוכה.

הם פתחו את האוכל והתחילו לאכול, ואז שמו לב שלי אין אוכל.

מה לדעתכם הם עשו?"

"הציעו לך גם" ענה רני, אחד מחברי הצוות.

"בטח שהציעו לי" אמרתי,

"ואם אתם יושבים לאכול בבית, ויש בבית עוד אנשים שאינם מבני הבית, נגיד חברים של הילדים, תציעו להם גם?"

"ברור" אמרה רחלי, שאליה הצטרפו עוד קולות.

"זאת אומרת שהחוק החברתי הוא שאם מדובר באנשים שמכירים, בבית שלנו או בעבודה, אז כשנאכל או נשתה מולם, נציע להם גם?"

"כן, אני חושב שזה החוק החברתי" אמר חביב.

"אז בואו נראה מה קרה כאן" אמרתי;

"ישבו המדריכים ואכלו בבית של הדיירים, כשלדיירים אין אוכל, ולא הציעו להם".

"אבל גם למדריכים מגיע לאכול דברים שהם רוצים" אמרה רחלי,

"ברור" אמרתי לה והמשכתי מייד;

"אתם יודעים, נזכרתי בדיוק בעוד מקרה, שבו אחד מילדי רצה ארטיק ששמר לעצמו בפריזר, בדיוק באמצע אירוע משפחתי שהיו בו הרבה ילדים, ולא הסכמתי לו, כי היה ארטיק אחד, ומה היה קורה אם הוא היה אוכל אותו מול כל הילדים?"

"הם היו מקנאים ורוצים גם ולא היה לך לתת להם" ענתה רחלי בשקט.

"זה ממש נכון, ואני חושבת שהבן שלי היה באיזור גיל הגן כשהסברתי לו את זה" אמרתי,

"אז מה זה אומר לנו, שהמדריכים לא מתייחסים לדיירים בדירה כקולגות לעבודה, או כאנשים שזהו הבית שלהם?,

כי כרגע ראינו שהחוק החברתי הזה מתאים לכולנו, וכולנו חושבים שהוא קיים ופועלים לפיו".

"שהם מרגישים שהדיירים הם לא כמונו?" אמר חביב,

"שהם לא בני אדם שצריך להתחשב בהם?" אמרתי.

"כשתחקרנו את האירוע אחר כך ודיברנו עם דור, הוא אמר לנו שהוא נורא רצה קולה" אמרה רחלי.

"ואמא שלו סיפרה שאחר כך, כשהגיע הביתה לסופשבוע, הוא אכל את כל המקרר, כל הסופ"ש" המשיכה רחלי בעצב.

"תגידי" אמרתי לרחלי, "איפה מתן נשך את המדריך?"

רחלי חייכה חיוך עצוב וענתה; "ביד",

"ביד שהחזיקה את הקולה".

שבוע טוב