שישי שמח!
השבוע היה אצלי בסימן פרידות;
"אסוף את המעשים,
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת"
(איתמר פרת)
השבוע, לכבוד הסתיו ההולך ומתקרב, אני רוצה לשתף אתכן ברגע של התבוננות;
להזמין אתכן להציץ רגע למחשבותי, ברגע שהוא לא בעיה ופתרונה, אלא חקירה של מחשבות ורגשות עם עצמי, שהיא בעצם עוד דרך להיטיב ולהרבות רווחה, שהרי לקוחותי ואני קשורים בנימי נפשנו והתבוננות ופעולה לרווחתי, משפיעה גם עליהם,
הפעם – התבוננות ברגע שבו הצלחנו להשיג את מטרות הטיפול ובעצם זה הזמן לסיימו ולהיפרד לעת עתה.
אנשים מקשרים פרידה לדבר קשה ולא נעים, אך במקרה הזה, זו פרידה מסוג אחר, פרידה של אנשים שחלקו מסע והגיעו ליעדם בהצלחה ובשלום.
רגע הסיום יכול להגיע אחרי פגישה אחת או שלוש או שלושים, אבל אני תמיד יודעת מתי הושגו המטרות שלשמן הלקוח הגיע, ואין כרגע מטרות חדשות וזה הזמן לסיים,
וכשאני חולקת את מחשבותי עם הלקוחות והם מסכימים – מחליטים על סיום ופרידה מהפורמט הטיפולי של פגישות.
האם זה אומר שכל הבעיות של הלקוח נפתרו? לא, בוודאי שלא, החיים מלאים בבעיות ופתרונות, אבל היכולת שלי לסייע להם מוצתה והלקוחות יכולים עכשיו להתמודד עם אתגרי חייהם בהצלחה ובאופן עצמאי, או עוברים לאדם הבא שיעזור להם בדרכם.
הלקוחות שלי מקבלים "מנוי לכל החיים" – לחזור ולהתייעץ אם ירצו, להיות בקשר, לספר על הישגיהם ובעידן הטכנולוגי – גם להיות חברים ברשתות החברתיות.
ובכל זאת, כשמגיע הרגע הזה, שכל המטרות הושגו וזה זמן ללכת, אנשים תמיד מופתעים ובדרך כלל מתקשים לעבד את האירוע.
איך קשור השיר של איתמר פרת שציטטתי קודם?
תמיד תהיתי מה כל כך כבד ב"יבול ברכה", שקשה לשאת אותו?
הרי הוא יבול, דברים שגידלת, עמלת, השקית ועישבת ושמרת וקיווית ועוד פעם עבדת, והנה הוא צמח, יש פירות לעמלך, יצאו לך דברים טובים מכל ההשקעה הזאת,
אז מה כל כך כבד לשאת?
השבוע היו לי כמה הזדמנויות להתנסות עם לקוחות בסוגיה זו;
בכל המקרים, הגיעו אלי אנשים במצוקה גדולה, ולאחר מסע משותף שכלל במקרה אחד שלושים פגישות שנפרשו על פני כעשרה חודשים, ובמקרה אחר כעשרים פגישות במהלך שמונה חודשים, ובעוד מקרה שש פגישות במהלך חודשיים,
כל המטרות שבגללם הגיעו אלי – הושגו, ולא נמצאו כרגע מטרות חדשות.
לכאורה – ניצחון גדול של כולנו, נכון?
מבחינתי, הניצחונות הם ברמת סעודת הודיה רבת רושם, עם נאומים ופרסים ושמפניה, כי מה שחוללנו ביחד הם הישגים מרשימים שהלקוחות שלי וגם אני השקענו רבות בהשגתם.
והנה הגיע רגע האסיף, והלקוחות, איך לומר – לא בתופים ובמחולות ואפילו במעין דכדכת אנטי מסיבתית בעליל.
ראיתי איפשהו איזה עיר בהולנד שחוגגת כל שנה את יבול ההרינג, והשנה ההרינג עוד לא הגיע, אבל בכל זאת חוגגים כי זה כיף ומביא ברכה לעיר לחגוג.
אז למה הלקוחות שלי לא הצליחו לחגוג את הישגיהם איתי? מדוע הרגשתי שנשארתי קצת לבד להתבשם מיבול הברכה?
התבוננתי במעשי ובטכניקה שבה אני משתמשת; "עברתי איתם על מהלך הטיפול, על איך דברים היו, סיפרתי להם את הסיפור של עצמם ואת מסע הגבורה שלהם, הסברתי על החוזה בינינו, שתמיד יש להם מקום אצלי ויוכלו לחזור אם ירצו, לספר על הישגים ולשלוח ד"ש מתחנות חייהם".
אז למה לא הסתייע לנו לשמוח ולהתגאות יחד? ואיך אפשר ליצור תחושה של "מסיבת הרינג" בסוף המסע העיקרי שלנו יחד?
מה כבד משאת? עוצמת הטוב? עוצמת הקושי שהיה? הפרידה?
ואולי זה לא רגע לחגוג אותו בקול רם, אלא לכל אדם בליבו, בנשימה עמוקה ובמבט על הנוף? הרי גם זו חגיגה ראויה.
ביני לביני סיכמתי שמשאלתי היא לשמוע את המילים מהם, ולדעת שהם מחזיקים את יבול הברכה בתוכם, שהוא לא כבד משאת.
ובינתיים, כתבתי את ברכת הפרידה שהייתי רוצה בשבילנו, ושלחתי אותה בליבי ובמחשבותי ללקוחותי, וראו זה פלא, עבר זמן קצר ממש, ולקוחותי כתבו ושלחו לי מילים משלהם, בדיוק כמו שקיוויתי בשבילי ובשבילם;
"את יודעת, שרון,
את המטפלת הראשונה שמודיעה לי על סיום טיפול ומכירה בזה שהמטרות שהוגדרו הושגו.
הסיום עכשיו והאופן שבו עשית את זה, הם הדבר הנכון בשבילי...
...עשית איתי חסד גדול, להכיר במה שהושג, ולסיים את הטיפול בדיוק בזמן שאני כבר לא מצליחה להיעזר בו היה הדבר הכי נכון לעשות,
כי עכשיו, יצאתי בהרגשה טובה, ועם הכרה שלך ושלי בזה שהדברים הושגו והם בעלי ערך, ושהם שלי עכשיו, לשימוש תמיד, וכשאהיה יכולה להיעזר בך שוב, אפנה אלייך
שרון, נתת לי מתנה יקרה מאד היום"
"הפרידה היום היתה כל כך מיוחדת, ותפסה אותנו בהפתעה, שאנחנו מרגישים שלא אמרנו את התודה שהתכוונו;
חשבנו אולי פרחים או שוקולד או ספא, אבל שום דבר מזה לא היה נכון,
כי אין באמת משהו שמספיק והרגשנו שמה שיש לנו בלב הוא כל כך גדול שקשה למצוא מילים כדי לתאר אותו...
...וגם הפרידה היתה עוד מתנה, "נכס", כמו שאת אומרת שאנחנו לוקחים אותו לדרך איתנו, זה שאפשר להיפרד פרידה טובה, שאנחנו ממשיכים לשמוע בתוכנו מה את אומרת על דברים, אפילו שאין לנו יותר פגישות איתך, זה "דבר" ודבר גדול!"
שבת שלום!
מצורף באהבה:
דוגמה לפרידה יפיפייה; יום אחד ישב כריסטוף נימן, מאייר אמריקאי, באוטו שלו, ושמע ראיון. הריאיון היה של טרי גרוס מFresh air עם מוריס סנדק, הסופר והמאייר של "ארץ יצורי הפרא". המילים ששמע, נגעו בליבו של נימן בעוצמה כזו, שהוא ביקש רשות לאייר את הריאיון, במיוחד בגלל שיצא שזהו הריאיון האחרון שסנדק עשה בחייו.
Comentarios