חיפוש

סיפור על אבל, זוגיות ורגליים

השבוע היה שבוע עמוס ומלא, שאפילו זמני הנסיעה בו היו מלאים בקולות ובסיפורים של אנשים.


הרבה פעמים יוצא לאחרונה שאני עמוסה ולא משוחחת עם פונים, אך לפעמים כשיוצא ויש לי רגע, אני אוהבת שיחות טלפון של בירור הפניה, הבנה של מי הבעיה ואם הפונים מתאימים להגיע אלי לטיפול או יכולים לקבל הפניה לקולגה – או רגע של שיחה ומחשבה משותפת.

תמיד אהבתי לשוחח את השיחות הקצרות הללו עם אנשים, את חלקן אני שוכחת מהר – כשהן נדרסות בגלגליהן של רכבות המשא הטעונות של היומיום, אך את חלקן אני זוכרת היטב גם שנים לאחר התרחשותן.

הנה, בסיפור של היום – שיחה קטנה כזו, של יום חולין – טעימה מהיומיום.


ביום שלישי, כשהייתי בדרך לנווה שלווה, התקשרה אישה.


"שלום, קוראים לי רחל, אני הגיסה של דורית כהן",

"דורית אחות של ענת"? שאלתי, כי ענת היא חברה,

"כן" ענתה רחל "דורית אחות של ענת",

"את זוכרת שלפני כמה חודשים עזרת לדורית בנושא של האח שלנו שעמד למות?"

"זוכרת" עניתי.


נעצור פה רגע ואספר לכם את אירועי הפרק הקודם;

אורן, האח של רחל והגיס של דורית – גסס ונפטר מסרטן לפני מספר חודשים. בשלב שבו הוא היה בבית החולים ומצבו היה מאד קשה, דורית הציעה למשפחה להיעזר בי כדי להיפרד ממנו.

עזרה לאנשים ומשפחות בפרידה מהחיים זה דבר שאני עושה לאורך השנים, ודורית הכירה את הנושא מהימים שבהם עזרתי לה ולחברתי ענת להיפרד מאמא שלהן.

דורית נורא רצתה שבני ובנות המשפחה של אורן יזכו לפרידה טובה ומפויסת, אך הם לא היו מוכנים להכיר בכך שאורן, אבי המשפחה, הבעל והסב האהוב – עומד למות בקרוב ולא רצו "לדבר על זה".


אליזבת קובלר רוס, הכוהנת הגדולה של הבנת המוות והגסיסה בעולם המערבי, אמרה שאנשים שלא נחשפו למוות, שלא נגעו בו ושוחחו עליו וקיבלו גישה מתווכת לטבעיות שבו, יגיעו לא מוכנים למוות של יקיריהם. אנשים שלא מוכנים להתמודד עם מוות, חווים הלם, שבר גדול – שבו למילים אין מקום.

שוחחתי עם דורית והסברתי שבמקום שיש הלם יש פעמים רבות גם אלם. אנשים לא מוצאים מילים להביע את עוצמת השבר, וכך מתרחש המוות כקרע ברקמת החיים, שקשה יותר להחלים ממנו ולמצוא בו נחמה.

בחירתם של אנשים לנהל את מחלתם ומותם מבלי להתייחס אליהם בדיבור ישיר, כך אמרתי לדורית, היא בחירה שעלינו לכבד, לא משנה מה אנו יודעים או רוצים עבורם בכל ליבנו.

שיחתי עם דורית הסתיימה בתובנה הזו, ושמעתי אחר כל מענת חברתי שאורן נפטר מספר ימים לאחר שיחתנו.


נחזור לשיחת הטלפון ולרחל, גיסתה של דורית ואחותו של אורן.


"הבעיה שאני מתקשרת בגללה היא נעמי, אישתו של אורן" אמרה רחל,

"אני לא יודעת אם את עובדת גם עם משפחות אחרי שמישהו מת או רק לפני וביקשתי מדורית שתדבר איתך אבל היא לא התקשרה עדיין אז החלטתי שאתקשר ודי כי אני ממש מודאגת" היא המשיכה בנשימה אחת ובלי סימני פיסוק -

"ומה מדאיג אותך לגבי נעמי?" שאלתי

"היא אומרת דברים מוזרים ומדאיגים" ענתה רחל

"כמו מה?" שאלתי

"היא אומרת שהיא מדברת עם אורן, שהיא אומרת לו "למה הלכת?", ו"מתי אתה מתכוון לחזור כבר כי אני לא יודעת איך אני אחיה בלעדיך"

"אוקיי" אמרתי "ואיך שאר התפקוד שלה? היא מתלבשת? אוכלת? מבקרת אנשים?"

"כן, כן" אמרה רחל, "היא עושה את כל הדברים שצריך, אבל אני מודאגת מזה שהיא מדברת את הדברים שאמרתי לך"

"האם נעמי ביקשה עזרה?" שאלתי

"לא" ענתה רחל "אבל היא אמרה שזה בסדר שאני אמצא לה מישהי לדבר איתה אם אני רוצה"

"מה את חושבת על מה שנעמי אומרת?" המשיכה רחל ושאלה "זה לא מדאיג?"


"כמה שנים הם היו נשואים, אורן ונעמי?" שאלתי את רחל,

"חמישים" הייתה התשובה.

"והיו להם חיים טובים ביחד? הם חבבו אחת את השנייה?"

"וואו ממש כן" ענתה רחל "הם היו קרובים ממש, הייתה להם זוגיות מקסימה".

שתקתי לרגע והמשכתי לשאול, אך הפעם בלי לחכות לרחל שתענה;

"תגידי רחל, אם מחר בבוקר היית קמה והייתה נושרת לך רגל, כי את יודעת – בן זוג אהוב של חמישים שנה, ואפילו פחות – הוא כמו איבר מגופך. אז נגיד שהיית קמה בוקר אחד ומגלה שנשרה לך רגל, או יד. מה לדעתך היית אומרת כמה חודשים מאוחר יותר? את חושבת שהגיוני לחשוב שהיית אומרת: "מה לעזאזל נפלה לי הרגל עכשיו? מה אני הולכת לעשות בלעדיה? מה יהיה איתי בלי הרגל הזאת? מי הרשה לה בכלל ללכת?"

"את חושבת שאולי כמה חודשים אחרי שנפלה לך הרגל, אחרי שכל כך הרבה שנים את והיא הייתן בשותפות, היית נופלת מדי פעם כי היית שוכחת שהיא איננה?"

רחל שתקה ואני המשכתי;

"את יודעת, אני נשואה רק 28 שנים ונדמה לי שאם בעלי היה מת לפתע, הייתי לגמרי ממשיכה לדבר אליו, ובטוח שיהיו לי טענות על זה שהוא הלך והשאיר אותי להתמודד בלעדיו"


שתיקה השתררה לרגע ארוך בצד השני של הקו,

"כשאת שמה את זה ככה אז נראה שנעמי מתנהגת ממש לפי מה שצפוי" אמרה רחל.

"אז מה בכל זאת את חושבת שאנחנו צריכים לעשות"? המשיכה רחל ושאלה,

"להיות איתה" עניתי "ולהקשיב לה ולהזמין אותה לדברים".


"ומה עם טיפול?" שאלה רחל "נראה שממש כואב לה והיא עצובה".

"יש דברים שכואבים כי מגיע להם לכאוב, ויש גם אפשרויות להקל על הכאב, אם הוא נהיה בלתי נסבל, "אם היא תרצה טיפול, שתבקש ותעזרו לה למצוא מישהי או מישהו שיעזרו".

"תודה" אמרה רחל "באמת, מעומק הלב, ואני אעביר למשפחה את מה שאמרת".


שבוע טוב, שתשמחו ברגליים שלכן ובבני ובנות הזוג שלכן גם!





https://projectgrief.teachable.com/p/griefart101

53 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול