נשים לא מפליצות

שישי מבורך, והקדמה קצרה;

כתבתי את הסיפור לפני שבוע, וכעת כשבאתי לפרסם אותו חשבתי על צאלה גז שנרצחה בדרכה ללדת את בנה הרביעי, והיא איתי ובוודאי עם רבות מכן בלב

ואם מתאים לשים סיפור כזה

פתחתי סרטון שעשתה צאלה וראיתי שצאלה חשבה שלא לסבול, לבחור לחיות טוב, וולהשקיע בעצמנו, נגיד להכין לנו קפה קר, כי זה חשוב

כך שפינקתי את עצמי בקפה קר והחלטתי שהסיפור נשאר, והרי הוא באהבה עבורכן ועבורכם

הסיפור של היום התרחש לפני כשלושים שנה על החוף בתאילנד,

נזכרתי בו לפתע, כשאחותי שלחה פודקאסט ובו שתי נשים שמדברות על היכולת שלהן להפליץ בביתן, בנוכחות בן זוגן ועל החשש שהוא יעזוב אותן בזכות הפעולה הזו

ולפת – פתע, שוגרתי במנהרת הזמן לחוף ריילי בתאילנד;

על החוף היינו נועם בעלי ואני, ועוד זוג ישראלי שלא הכרנו לא קודם לכן ולא אחר כך, אבל השעשוע היה שהאישה, שאת שמה איני זוכרת, דמתה לי ממש במראה

בנוסף אלינו, שני הזוגות הישראלים, היו על החוף עוד כמה בני לאומים שונים, כאשר אנחנו היינו המבוגרים שבחבורה, בגילאים המופלגים של 25 עד 27

שכבנו על החוף והתלבטנו בשאלות קיומיות כמו מאיזה מוכרת אננס לקנות את האננס הקר עכשיו, או האם קודם לשנרקל ואחר כך ללכת לטייל או להיפך

בית ההארחה ששהינו בו היה בנוי על עצים והאי היה קטן והיו בו בעיקר מטפסי סלעים ואנשים כמונו, שלא מטפסים על סלעים מרצונם החופשי, אבל חובבים שקט ושלווה

ובכל הרקע החינני הזה, לפתע פתאום הישראלית שלידי התהפכה מהגב לצד והפליצה בקול תרועה רמה

היינו די רגועים, שרועים בתנוחות שונות על החוף החם, ככה שאף אחד אפילו לא הגיב בצחקוק,

כשפתאום התיישב בחור צעיר ומאד בריטי שהיה שרוע לידינו על החוף, נקרא לו הנרי

"מה היה הקול הזה?" שאל הנרי באנגלית בריטית ובנימוס מושלם

"זה היה הקול של הפלוץ שלי" ענתה הבחורה הישראלית, נקרא לה שרית

"אבל איך זה יכול להיות?" אמר הנרי בבלבול

"אתה רוצה את ההסבר הפיזיולוגי של איך נוצר פלוץ?" שאלה שרית, שלמדה משהו בתחום הביולוגיה ומייד נדלקה על הרעיון של הרצאת פלוצים על החוף בתאילנד

"לא, לא זה" אמר הנרי, שהחיוורון שלו בשלב זה היה נראה לא טבעי

"נשים לא מפליצות" הוא אמר

בשלב הזה כל החבורה השרועה על החוף התעוררה לחיים ופנתה לעבר המתרחש ברוב קשב, כי דיון על פלוצים הוא תמיד דיון ששווה להשתתף בו

"מאיפה הבאת את המידע הזה?" שאלתי את הנרי ההמום

"מה זאת אומרת מאיפה? כולם יודעים את זה!" ענה הנרי המבולבל, שעולמו עסק בהתהפכות על ראשו

"מסתבר שנשים ממש כן מפליצות" אמרה שרית בצחוק, "אז מי סיפר לך שלא?"

"אמא שלי, אחותי, כל מי שאני מכיר לא מפליצה"

בשלב הזה החבורה היתה בעוויתות צחוק, כולם חוץ מהנרי המסכן שהיה בעיצומו של משבר קיומי

"כולן מפליצות" אמרתי להנרי, "אבל כנראה אצלכם זה נחשב לא מתאים לליידי, אז מסתירות"

"לפעמים אלה הפלוצים הכי קטלניים מבחינת ריח, אלא שמצניעים אותם" אמרה שרית

"ריח?" צעק הנרי המזועזע, "אם נשים מפליצות יש לזה ריח של וורדים!"

בשלב הזה כבר ביקשנו רחמים כי הצחוק הכאיב לנו בבטן ולא יכלנו יותר

"זה עוד משהו שאמא שלך סיפרה לך?" שאלנו בין התפרצות צחוק אחת לאחרת

"את זה סבתא שלי אמרה, לא אמא" אמר הנרי המובס

"אין בזה שום הגיון ביולוגי" אמרה שרית, "מה בגוף מריח כמו וורדים?, איך חשבת שהגוף יודע בכלל איך להפיק ריח כזה?"

אבל ככה זה קורה כשמספרים לך משהו כילד מספיק פעמים, אתה גדל ומאמין באגדה הזו, ואם לא מלמדים אותך לחקור ולבדוק, אתה יכול למצוא את עצמך חי חיים נטולי פלוצים נשיים

ועוד גרוע מזה, לחיות עם נשים שמנציחות מיתוסים עוכרי גוף ונפש שמביאים להן בעיקר ייסורים ובושה

אני רוצה לקוות שהנרי גילה עולם שלם על נשים, וחשב שאנחנו עדיין יצורים נהדרים

אני רוצה לקוות שגם אנחנו הנשים נצליח לחשוב כך

התמונה: מאייר הודי מצייר את הגוף הנשי והטאבו הקשורים בו

שבת שלום, תהיו טובות אליכן וטובים אליכם