לעשות מה שאני רוצה, לרצות מה שאני יכולה

שישי מבורך

ברור שאחרי מה שכתבתי בשבוע שעבר, שאני מרגישה ממש טוב, נתקפתי מייד בחולי.

זו, אגב, אחת הסיבות הרווחות למה בדרך כלל אנשים לא אומרים על עצמם דברים ממש טובים;

יש כאלה שקוראים לזה "עין הרע", שעד היום אני לא בדיוק יודעת של מי העין הרעה, של אנשים אחרים שיכולים לקנא או לחשוב לכיווננו מחשבות רעות, או של הגורל או מרפי או הכוח המיסטי שמפיל את פרוסת הלחם עם החמאה למטה, מעיר תינוקות שמתפעלים משנתם השלווה וכמובן מביא חולי כשאני מסתבנת בתחושתי הטובה.

כך או כך, כשביטלתי את יום שני והודעתי לכל האנשים שאיתם עמדתי להיפגש שאני חולה, זכיתי למגוון איחולי בריאות;

"רק בריאות", "העיקר הבריאות", "שתהיי בריאה".

ונזכרתי ברגע הזה לפני יותר מעשרים שנה שבו חליתי באופן ששינה את חיי ובעקבות החולי, עצרתי להתבונן בשתי שאלות שעד אז לא עלה בדעתי לעסוק בהן;

השאלה הראשונה היא איך אני רוצה להשיב לאנשים ששואלים אותי מה שלומי, וגם מעניינת אותם התשובה

אתן מבינות, אני שואפת לשקר כמה שפחות, ואחד השקרים הכי נפוצים מתרחשים בדיוק כאן, כשמישהו שואל אותך "מה שלומך"? ואת עונה משהו כמו "בסדר גמור" או טוב מאד" , אבל זה שקר, כי שלומך לא טוב בכלל.

אז למה אנחנו משקרות? כי זה יותר קל, כי זה נראה לפעמים סוג של ברכה ריקה שאנשים מחליפים ביניהם, כי זה נחשב "שקר לבן", שהוא שקר שלא אמורים לשלם עליו איזה מחיר כבד רגשית ורוחנית.

שאלתי את חברי גיא, שהיה כבר חולה די וותיק בסרטן בתקופה הזו, מה הוא עונה כששואלים אותו מה שלומו, הסתבר שגם הוא חשב על הסוגייה הזו והיתה לו תשובה ממש טובה;

הוא אמר שהוא עונה "ברוך השם", הוא הסביר שהוא באמת מברך על כל רגע שיש לו פה בחיים האלה, אבל הוא לא יכול להגיד ששלומו טוב כי זה יהיה שקר, אז עדיף לברך על מה שיש ושבדרך כלל זו תשובה שגורמת לאנשים להרגיש טוב ביחס למצבו ולתקשורת ביניהם,

ובינינו, מי צריך יותר מזה?

אז בתחום ה"מה שלומך" הייתי מכוסה עם התשובה של גיא, ונשארה השאלה השניה, שנגעה למהי בריאות כשאלה שהטרידה את מנוחתי וביקשה תשובה, כי אם אני חולה וכולם מאחלים לי להיות בריאה, אז מה זה להיות בריאה?

אתן מבינות, כשחליתי, אמרו לי שמהמחלה שאיתה אובחנתי אין החלמה, ואז אמרתי שאני אהיה האישה הכי מתפקדת, ושאפילו שאני חולה אמצא דרך לחיות טוב

מכיוון שמילים הן הדבר שלי, מאד עניין אותי האיחול הזה "לבריאות" וחשבתי מה זה בדיוק "להיות בריאה", שהרי אם לא אוכל להחלים אף פעם מהמחלה שאיתה אובחנתי, איך אהיה בריאה?

הגדרת ארגון הבריאות העולמי, שמקובלת משנות הארבעים של המאה העשרים למה זו בריאות, לגמרי ייאשה אותי; "בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה"

ברצינות ברצינות? רווחה גופנית נפשית וחברתית מושלמת? איפה גרה רווחה מושלמת כזו? בטוח שלא פה!

מילון מרים-ובסטר מגדיר בריאות נפש כ"מצב של רווחה רגשית ופסיכולוגית בה הפרט מסוגל לעשות שימוש ביכולותיו השכליות והרגשיות, לתפקד בחברה ולעמוד בדרישות הרגילות של חיי היום-יום."

זה מבחינתי כבר היה יותר סביר, לא יודעת למה הם התמקדו דווקא בבריאות נפש, אבל ההגדרה הזו יותר דיברה אלי, כי תפקוד אני מבינה, ורווחה זה מושג שלא ידעתי אז שאני הולכת לחקור אישית ומקצועית במהלך שארית חיי

חבר שהכרתי בתקופה זו, חלק איתי את ההגדרה המועדפת עליו לבריאות, הוא אמר ש"בריאות היא מצב שבו אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, ורוצה לעשות מה שהוא יכול, ומעשיו מביאים ברכה לעצמו ולסביבתו"

משם התחלתי לגבש את השאיפה שלי לגבי מה זו בריאות בשבילי,

בהנחה שיש מצב שאשאר עם גוף חולה, הייתי נחושה להגיע למצב של רווחה, עם ולמרות המגבלות והחולי הפיזי

התמקדתי בחלק התפקודי, החלק של הרצייה אף פעם לא היה חולה אצלי, אני תמיד רוצה דברים;

האתגר הראשון היה להצליח לעשות מה שאני רוצה; זה התחיל מדברים שנראים לכאורה פשוטים – להכין חלות לשבת, היא דוגמה טובה לכך;

כשחולים ויש משאבים מוגבלים, בחירה של המשימות שאני רוצה לבצע היא ממש חשובה, אז למה בכלל להכין חלות ולא לקנות אותן?

למה זה מוצדק להשקיע כל כך הרבה משאבים דווקא בדבר שלא מביא לי פרנסה, או לא הכרחי לעשות אותו?

כי אפייה היא חלק מהSELF שלי, גם בישול ואירוח, אבל קודם כל אפייה, והבנתי שכדי לבנות תפקוד ורווחה נפשית ורוחנית – כדאי להשקיע בנכסים שהם חלק ממהותי, כי כמו שפוירשטיין אמר "בשביל תחושת מסוגלות – צריך מסוגלות"

הידיים שלי היו חלשות באותה תקופה באופן שקשה היה לצפות מראש, השרירים התעייפו מהר ולא התאוששו בכלל

ניסיתי ללמד אחרים ללוש את הבצק של החלות, זו הסתברה כטכניקה פחות מוצלחת, כי ללוש זו מיומנות שקשה ללמד וגם לגרום לאדם אחר, שלישת בצק היא לא מגורמי הרווחה שלו, ללוש בצק כי אני רוצה ולא יכולה – זה פחות מביא ברכה מכל הבחינות.

במיוחד הדבר היה נכון כאשר גם ביקשתי ממישהו אחר ללוש וגם היו לי מלא הערות על הדרך שבו הוא לש, שזה, בואו נודה על האמת, לא מהדברים המתגמלים לאחר, גם אם הוא ממש חמוד ורוצה לעזור.

לתדהמתי התברר שיש מכשיר פלא שנקרא מיקסר, וכך הגיע לביתינו מיקסר קיצ'נאייד כתום, שזכה לשם "שמחה" והפך להיות חבר צמוד, שעמד על השיש והיה נכון לסייע לי במלאכת לישת הבצק לחלות.

אבל לישת הבצק היא רק תחילת תהליך אפיית החלה, אחר כך צריך לעצב את החלה ולהתפיח ולהכניס אותה לתנור ואז להוציא אותה ממנו, והתברר שדווקא תהליך הכנסת והוצאת החלות מהתנור היה קשה עבורי,

החולשה בידיים גרמה לכך שמדי פעם תבניות היו נשמטות מידי ונופלות על הרצפה, תוך פיזור כל תוכנן על הרצפה, אירוע פחות רצוי ומייצר עבודה מיותרת ומתסכלת

ניסינו לפתור את האירוע בעזרת עגלה ייחודית, שאליה אגליש את התבניות מתוך התנור,

התברר שמדובר ביותר עבודה מתועלת, ומכיוון שבאותה תקופה העזר כנגדי בילה בעבודה בשעות הכנת החלה, עברתי לבקש סיוע בהכנסה והוצאה מהתנור מהילדים

הילדים היו מוכנים לעזור וגם חסונים למדי מבחינת יכולתם להוציא ולהכניס תבניות, אבל התברר שצריך לתאם איתם את מועדי האפיה, כי הם שיחקו במשחקי מחשב שאם מפסיקים אותם באמצע, מפסידים בהם.

אז בסעיף ה"בריאות זה להצליח לעשות מה שאני רוצה" נרשמו הצלחות חלקיות ותסכולים רבים.

אירוע החלות מהווה דוגמה קטנה וצנועה למאמצים, המחשבה והנחישות שהושקעו על ידי בני משפחתי, חברי ואנשי מקצוע - במשימה המורכבת של השגת תפקוד והשתתפות עבורי.

עם השנים, התרחקתי עוד ועוד מהמושג "בריאות" והגדרותיו הבעייתיות השונות

למדתי שיש שני מדדים שבעזרתם כדאי לי למדוד את מצבי; הראשון הוא רווחה – שלי ושל סביבתי, והשני הוא יכולתי להשתתף ולתפקד

כך אין אצלי "ימי מחלה" אלא ימים שבהם אני לא תפקודית, צריכה לבטל התחייבויות ולקבל עזרה במעשים שבדרך כלל אני עושה באופן עצמאי

ובין אם אני חולה או בריאה, רווחה היא תמיד מטרה ואמצעי לחיות חיים מלאים בערך, ברגעים טובים ובשביעות רצון

את החלות שלי אני מצליחה לאפות לבד רוב הזמן, ולפעמים – כשאני פחות ברווחה ובתפקוד, אנשים אחרים מכניסים ומוציאים אותן מהתנור

החלות מזכירות לי את עצמי, את הדרך שאני עושה מהמצוקה וקושי לתפקד ולהשתתף - לרווחה ותפקוד

וכל העת המילים מפעם עולות לנגד עיני, כמו משקל שבו אני שוקלת את מעשי ואת חיי בכל פעם מחדש; האם אני רוצה מה שיכולה? יכולה מה שרוצה? האם מעשי מביאים ברכה לעצמי ולסביבתי?

החלות של שישי עונות שוב ושוב את התשובה, לא התשובה של הרווחה המושלמת של ארגון הבריאות העולמי, אלא התשובה שהחיים לימדו אותי;

תודה על האיחולים והמשאלות לבריאותי,

אני עדיין מצליחה להיות ברווחה במלא רגעים, לעשות מה שאני רוצה, להביא ברכה וערך לעצמי ולסביבתי.

שבת שלום

בתמונה: חלות באחד מימי שישי