שישי שמח, בסופו של שבוע שהיה בו מספיק תוכן בשביל שבועיים!
הבוקר יצא לי לדבר עם לקוחותי על הנקודה של ארכימדס, ונזכרתי פתאום בסיפור שתיכף אספר לכן,
אך ראשית בואו נדבר רגע על הנקודה של ארכימדס ואיך היא קשורה אלי ולעבודתי.
ויקיפדיה גילתה לי שארכימדס חי ב- 287–212 לפנה"ס הוא היה מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, מהנדס, ממציא ואסטרונום ביוון העתיקה.
ארכימדס גילה מלא דברים חשובים ומדהימים, שמהווים היום חלק משמעותי מהמתמטיקה, הגאומטריה וההנדסה של ימינו.
לפי פאפוס מאלכסנדריה, עבודתו של ארכימדס על מנופים גרמה לו לקבוע: ”תנו לי מנוף מספיק ארוך, ונקודת משען להניחו עליה, ואניף את העולם”.
מהאמירה המפורסמת הזו נולד הצירוף "נקודה ארכימדית" (Archimedean point) – המתאר נקודת משען היפותטית, עליה ניתן לבסס את הידע כולו, או נקודת־תצפית־על־אובייקטיבית, המאפשרת מבט כולל.
אני משתמשת ברעיון הזה כדי להגיד שאנשים וילדים, גם ובמיוחד אנשים וילדים שיש להם קשיים ואתגרים גדולים בחייהם, זקוקים לנכסים עיסוקיים;
עיסוקים משמעותיים עבורם, דברים שמעניינים אותם והם טובים בהם, שהם הטעם לחייהם ונקודת המשען שבאמצעותה הם יכולים להרים את עולמם.
כשיש לנו הרבה קשיים ובעיות, לפעמים יש מחשבה שצריך לתקן אותנו.
ואז שולחים אותנו להרבה טיפולים, שבהם מנסים לעבוד איתנו על הדברים שיש לנו קשיים בהם.
מה שיוצא הוא שיש המון עיסוק במה לא טוב ולא עובד אצלנו. אני אומרת לכן מניסיון אישי שכשמתעסקים המון במה אני לא, זה מדכדך אותי ומכביד עלי.
במשוואת הרווחה של פיבוט, המשמעות של להתעסק הרבה במה אני לא יכולה ולא מצליחה - היא לתת המון מקום למצוקה.
מה הפיתרון? להתעסק באותה מידה של רצינות והשקעה במה הילד או האדם ***כן*** יכול, רוצה או מוכשר.
איתי היה ילד בן שמונה ש"שבר את כל הבית" לדברי הוריו.
כששאלתי את הוריו מה בדיוק הוא שובר, הם אמרו שכלי חרסינה וזכוכית מהמטבח.
איתי היה ילד מסורבל, שהמון דברים לא הצליחו לו, היו לו לקויות למידה שונות והוא היה ילד שמן.
הוריו המסורים היו עסוקים מאד בלהשיג לאיתי עזרה לשלל הבעיות שהוא סבל מהן, וכך יצא שכשאני נכנסתי לתמונה איתי היה מטופל על ידי לא פחות מארבעה אנשי מקצוע שונים בשעות אחר הצהריים, ועוד הרבה יותר בשעות בית הספר, שבהן קיבל כל שעת עזרה ותמיכה שהוריו יכלו להשיג עבורו.
הוריו הגיעו אלי בגלל מה שקראו בעיות ההתנהגות שלו. לאיתי היו התפרצויות זעם. הוא היה זורק חפצים מאוד חזק ושובר אותם, ואז ממש מצטער ובוכה.
ההורים שלחו לי את כל האיבחונים והדוחות על איתי לקראת פגישתנו, אבל די מהר לתוך התיאור של כל מה שקשה לו ולא מצליח והטיפולים והעזרות שאלתי אותם מה הוא כן.
נהייה שקט.
"למה את מתכוונת" שאלה סמדר, אמא של איתי, שנראה היה שהיא חושבת שהשאלה הזו היא מבחן חדש ומסובך במיוחד.
"מה הוא כן יכול? כן אוהב? כן מצליח?" שאלתי אותם,
אסף, אבא של איתי, סיפר מה איתי אוהב לאכול, ושפעם איתי אהב להרכיב פאזלים, אבל כבר מזמן אין לו חשק וכוח לעשות את זה, ושאולי זה נראה לו כמו עוד מטלה.
"הוא בעיקר רוצה שיניחו לו לראות טלוויזיה ולשחק במחשב כשיש לו זמן" אמר אסף.
"בואו נבדוק מה קורה בסדר היום של איתי" הצעתי "נשמע לי שהוא עובד ממש קשה"
רשמנו על הלוח המחיק את סדר היום של איתי, כאשר המשימות שהיו לו קשות ומורכבות נרשמו באדום, ושעות הבחירה והכיף נרשמו בכחול.
"מה אתם אומרים?" שאלתי את ההורים כשסיימנו,
שוב נרשם שקט בגיזרת ההורים, כל הלוח היה אדום.
הסיפור הזה התרחש לפני הרבה שנים, אז לא ידעתי להסביר להם על רווחה ומצוקה ולא ידעתי להגיד להם שכשיש מינוס במשוואת הרווחה – ילדים יכולים להיכנס למצב של מחסור כרוני במשאבים, שגורם להם לחרדה, ואחר כך לדיכאון.
מה כן אמרתי? אמרתי להם שאני חושבת שלאיתי חסרים כוחות, ושכוחות נובעים ממה שאדם הוא כן, ופחות ממה שהוא לא.
התחלנו בלהוריד דרישות.
הוצאתי את איתי לחופש מכל משימה ופעילות מהקטגוריה "האדומה" שיכלתי לשכנע את ההורים לתת לו לוותר עליה ופינינו זמן למנוחה ופנאי.
ואז הגענו לנושא התפרצויות הזעם ושבירת הכלים.
הסברתי להורים שהורדנו דרישות מיותרות מהכוחות של איתי ותיכף נתחיל למלא את המשאבים שלו ואז יתפנו לו כוחות להתמודד עם אתגרים ותיסכולים – וההתפרצויות ירדו.
מכיוון שנכנסנו לחגים וחששתי שייקח אולי כמה שבועות עד שיצא לנו להמשיך לעבוד, הצעתי שבמקום להתפרץ ואחר כך להרגיש נורא ולהתנצל ולא לדעת מה לעשות עם עצמו, כמו שקרה עד עכשיו, איתי יאסוף את השברים של הכלים ששבר בהתפרצות – וידביק אותם על גדר הבטון שהקיפה את הבית.
הראיתי להם תמונות של הפסיפסים של גאודי, ואמרתי שהם סיפרו שאיתי אהב פאזלים, ושאני מקווה שהדבקת השברים לגדר תהיה בשבילו מקום של "כן" ותחליף את הבושה והצער, בזמן הקצר עד לסיום ההתפרצויות.
ההורים היו ספקנים, וכל אירוע הדבקת השברים הזה נשמע להם מודבק ומאולץ, אבל כנראה שנשמעתי משכנעת, כי הם הסכימו, הלכו וקנו דבק קרמיקה ואז התחילו החגים ולא נפגשנו כמה שבועות.
בפגישה הבאה הם הביאו לי מעטפה עם תמונות. כן כן, זה היה כזה מזמן שעוד צילמו עם מצלמה והדפיסו תמונות.
בתמונות נראתה הגדר שלהם, ועליה גלים וצורות של פסיפס מקסים.
"את לא מאמינה מה קרה" אמרה סמדר,
חייכתי חיוך של נחת וכישכוש בזנב.
"אז עשינו מה שאמרת" היא המשיכה, "הסברנו לאיתי שהוא עובד ממש קשה ולא נשאר לו כוח ובגלל זה הוא מתפרץ כשיש לו תסכול או קושי קטן ושאנחנו מבינים ולא כועסים עליו".
"ומה הוא אמר?" שאלתי,
"הוא לא אמר הרבה" אמר אסף, "הוא בכה מאד בשקט וחיבק אותנו".
"ואז הצענו שאם יצא שהתפרץ, אנחנו לא רוצים שירגיש רע אם שבר משהו, ושקנינו דבק פסיפס ואנחנו מציעים לו להדביק את השברים ממש כמו פזל" אמרה סמדר.
"הוא ממש התלהב מהרעיון וביקש לנסות, אז בחרנו כוס שהיתה סדוקה ושברנו אותה בכוונה והדבקנו על הגדר" סיפר אסף בהתרגשות.
"היו לו אולי שתי התפרצויות קטנות אחר כך" אמרה סמדר "והוא לא שבר כלום, אבל הוא נורא רצה להדביק, אז ביקשנו מהשכנים ומבני המשפחה להביא כלים סדוקים והמון הביאו. הוא שובר אותם בזהירות עם פטיש בתוך שקית, כמו שהסברת לנו, ואז מדביק על הגדר".
"ההתפרצויות נפסקו לגמרי" אמרה סמדר "ואיתי גילה שהוא ממש טוב בפסיפס, כל השכנים באו לראות מה עשה על הגדר וביקשו שיעשה גם להם כזה יפה".
כל כך התלהבתי מהפסיפס של איתי שגם אני התחלתי להדביק שברי כלים על מגוון חפצים, ובכניסה לביתי יש פסיפס קטן שמזכיר לי את הרעיון של ארכימדס וגם את דבריו של רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
שבוע טוב שיהיה.
בתמונה: הפסיפס של גאודי
Comments