כשאדם לא מילולי צועק - הוא במצוקה

שישי הגיע, אחרי שבוע שקשה לי לאפיין אותו, אולי שבוע קצת על הצד הגולמי, כמו שאומרים בפיבוט.

ואז, דקה אחרי שיצאו הלקוחות של הבוקר ודקה לפני שהתחלתי לכתוב את סיפור שישי, התקשרה פתאום זהר.

זהר היא חברה שהכרתי כשבאה ללמוד אצלי לפני המון שנים, וכבר די הרבה שנים אנחנו קולגות וחברות.

"איזה כיף לשמוע את קולך פתאום בשישי בבוקר" אמרתי לזהר בחיוך גדול,

"כן, קראתי על העברת הגלריה של בארי שנשרפה כליל – לבית רומנו בתל אביב, ופתאום עלית לי בראש" אמרה זהר ושתינו חייכנו, כי זרם התודעה זה דבר משעשע.

"כל רגע שאני עולה לך בראש ואת מתקשרת הוא רגע טוב מבחינתי" אמרתי,

"ואיך עוברת עלייך המלחמה?" הוספתי,

"סופסוף חוויתי חרדה" אמרה זהר, "שנים שאנחנו עוזרות לאנשים עם חרדה ומדברות עליה וסופסוף הבנתי מה זה אומר "לעשות נשימות" כי כשהבן שלי אור היה בעזה 24 ימים ברציפות מתחילת המלחמה ולא שמענו ממנו מילה, זה בדיוק מה שהרגשתי".

"מברוכ על החוויה החדשה" אמרתי לזהר "את יודעת, כל השנים אנחנו מסבירות לאנשים מה זה אובדן משאבים והנה, ברוך השם, עכשיו מלא אנשים חווים את זה".

"וואו" אומרת זהר, "אני ממש מתפקדת בחצי כוח ביחס לעצמי",

"את יודעת, כשהיינו ילדים היינו אומרים אחד לשני "לך לעזה", וזהר צוחקת,

"נראה לי שלשם הלך הכוח שלך, לעזה, עם אור".

"זה ממש נכון" זהר מחייכת "כי כשאני יודעת שהוא בסדר אני מקבלת חלק מהכוח שלי בחזרה, אבל הרעיון הזה של הלך לעזה משעשע אותי אז אספר לאור היום כשאפגוש אותו".

"איך אצלך?" שואלת זהר,

"היה שבוע מוזר וקצת מטלטל" אני אומרת, "יש המון פניות של אנשים במצוקה, שמישהו הקשיב להם ושלח אותם אלי, ומבחינתי זה כמו חידה שאני מנסה לפענח בכמה דקות בטלפון ולראות איך לעזור, רוצה לשמוע סיפור?"

"ברור" אומרת זהר, ובדיוק בעלה יוצא לקניות לקראת הביקור אצל אור בדרום והם מתארגנים, ואני מציעה לרדת מהקו ולאפשר להם לעשות את הדברים החשובים;

"ספרי לי את הסיפור" מבקשת זהר, "יש לי עוד כמה דקות.

"היו לי כמה דקות השבוע בזמן שחיכיתי במספרה, אז עניתי לאישה, שאת שמה אינני יודעת, שהציגה את עצמה כאמא של ילד עם שיתוק מוחין CP.

כמה שאלות לתוך השיחה, שארכה כעשר דקות, התברר שהילד בן 19.

לקח לי מלא שאלות ומאמץ להבין מה הבעיה שבגללה היא התקשרה; "הוא לא מדבר ולא מתקשר" היא אמרה "והוא ילד טוב, מקסים",

"אז למה התקשרת אלי?" שאלתי בפעם החמישית "מה הבעיה שאת צריכה עזרה בשביל לפתור?"

"בתחילת השנה דיברתי עם המורה, זו מורה חדשה, והכל היה בסדר" היא עונה.

"ועכשיו?"

"הוא צועק, לא יודעת מה יש לו לצעוק כל כך הרבה, בטח התחיל לקרוא לאלוהים" היא אומרת.

"ומה עוד?"

"הוא מטלטל את הכיסא גלגלים, והוא חזק, הוא יכול לשבור דברים את יודעת"

"הוא שבר משהו?"

"לא, אבל הוא עושה תנועות חזקות"

"וגם כשאני מורידה אותו למטה לרצפה, שיהיה לו הפסקה מהכיסא, פעם הוא אהב את זה והיה אוכל שם ועכשיו הוא מקפל עם הראש ולא אוכל"

"מה זה מקפל עם הראש?" אני שואלת,

"נו, מוריד את הראש לרצפה" היא עונה.

"דופק את הראש ברצפה?" אני שואלת,

"לא דופק, מוריד, מניח על הרצפה, אבל לא אוכל".

"טוב, הבנתי" אני אומרת לה וחושבת לעצמי על הנתונים:

הוא בן 19, התחיל לצעוק ולעשות תנועות לא מזמן, מוריד את הראש לרצפה ומסרב לאכול במצב שקודם היה ברווחה ונינוח.

מה אני מבינה? אני חושבת לעצמי,

"הצעקות, התנועות וזה שהוא הפסיק לאכול על הרצפה ומתקשה לאכול זה בגלל שהוא במצוקה" אני מסבירה לשותפתי לשיחה.

"איזה מצוקה?" היא שואלת בתדהמה,

"אני רוצה שתבדקי מה קורה בפה שלו, אני חושבת שאולי צומחות לו שיני בינה" אני אומרת לה.

שקט משתרר לרגע ואז היא אומרת "זה נכון, אני יודעת שהוא צריך רופא שיניים כי יש לו עששת, אבל לא חיברתי".

"תני לו משהו לשיכוך הכאבים ותעשי תור דחוף לרופא השיניים" אני אומרת לה ,"ואם המצוקה תמשיך, תקבעי פגישה ונראה איך לעזור".

"תודה" היא אומרת, עדיין נשמעת המומה "תודה".

"יצאתי מהשיחה מוטרדת" אני אומרת לזהר "שיש עוד כל כך הרבה אנשים שלא יודעים שכשאדם לא מילולי מתחיל לצעוק זה בגלל שהוא במצוקה",

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שיש מצוקה שנובעת מבעיה פיזית, רפואית, זה היה ילד אוטיסט שהיו לו תולעים, לא אשכח את זה בחיים" אומרת זהר ומספרת לי את הסיפור שלה.

"חשבתי לכתוב את שיחת הטלפון כסיפור שישי" אני אומרת לזהר, "אבל חשבתי שאולי זה מדכדך מדי לתקופה הזו".

"תכתבי" אומרת זהר, "זה מה שיפה בסיפורים שלך, הם מגיעים להרבה מקומות ואולי הסיפור יצליח לעזור לעוד מישהו לעבור ממצוקה לרווחה, וזה דבר גדול תמיד".

שבת שלום

התמונה: מתוך תערוכה שהיתה בגלריה בארי, מבטיחה לבוא לראות את התערוכה החדשה מייד כשתעלה בתל אביב!

1.12.23