גשר הנביחות

יום שישי הגיע ואיתו סיפור לשישי;

השבוע נפגשתי עם הרבה אנשים ואני מקווה שהצלחתי לעזור להם לחזור ולמצוא קצת מהכיוונים שאבדו

ולהצליח לנווט איכשהו במציאות החדשה הזו שבה לא פשוט להתמצא.

אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב בחששות של אנשים הוא הפחד מיותר מדי רגשות;

שמתי לב שהשמות שאנחנו נותנים לצער, בכי ודומיהם הם שמות קשים ומפחידים;

להתפרק, להישבר, להתרסק.

לבכות זה טוב, צער ועצב הם רגשות עם איכות של מים, שיודעים לזרום החוצה אם מאפשרים להם, אבל כעס, לדוגמא, יותר מאתגר להביע בלי לפגוע באחר.

אחד האתגרים שלנו בעת הזאת, כמטפלים, הורים ובני ובנות אדם, הוא למצוא דרך חדשה לקיים חיים עם ולמרות הדבר הזה העצום והנורא שקרה וקורה לנו,

הדבר שעדיין לא המציאו לו מילים כי השפה, מתברר, לא היתה מספיק ערוכה למשימה.

חלק מהדרך החדשה הזו היא מה לעשות עם עוצמת וכמות הרגשות שאנחנו חווים.

סיפור השבת שלי נועד לעסוק רגע בנושא הזה, אבל עם חיוך קטן, כי חיוך זה טוב לנו.

אני רוצה לספר לכן על גשר הנביחות:

כוכבת הסיפור היא זלדה, הכלבה של אחותי מילי-

זלדה היא רועה גרמנית מקסימה, עם חיבה עזה לנביחות;

היא נובחת על כלבים אחרים

היא נובחת על רכבי שירות שנוסעים בקיבוץ

היא נובחת על החתולים החצופים שלי שמציקים לה

והנביחה שלה, איך לומר, חודרת עור - תוף ורבת רושם.

כמה פעמים בשבוע, בכל שבוע, אנחנו הולכים ביחד לטייל, בדרך כלל סביב השקיעה,

אחד המסלולים שבהם אנחנו הולכים באופן תדיר הוא לכיוון מצפה אוכברג, שנמצא בקרבת הקיבוץ שלנו.

אחת הדרכים למצפה אוכברג עוברת על גשר, שמחבר בין בית הספר התיכון ובית הספר היסודי ונמצא מעל כביש קטן ומקומי.

במשך זמן ארוך, בטיולינו, זלדה היתה נובחת על כל דבר שעברנו בדרכנו, וזה היה קשוח, נביחות חודרות זה אירוע מאתגר לשומעים.

במיוחד כשהיינו עוברים על הגשר;

זלדה היתה מבחינה במכוניות שעוברות מתחתיו, נובחת וקופצת ונאבקת ברצועה שלה ומילי היתה מנסה בכל הכוח להפסיק את הנביחות ולמשוך אותה קדימה.

עד שיום אחד הגיע הרגע להפעיל את פיבוט ובמיוחד את העיקרון של סיפוק הצרכים: "אל תגנוב, ניתן לך";

"אני חושבת שאנחנו צריכים לכבד את הצורך של זלדה לנבוח על מכוניות ולאפשר לה לעשות את זה בשקט" אמרתי למילי,

"מעכשיו אני מציעה שלא תעצרי אותה מלנבוח על הגשר, אלא להיפך, כולנו נעמוד, והיא תנבח כמה שהיא צריכה ואנחנו נעודד אותה".

מילי מייד שיתפה פעולה, וכולנו עודדנו את זלדה לנבוח על מכוניות ומחאנו כפיים כשנבחה בהצלחה.

זלדה היתה המומה, אבל ניתן היה לראות שהיא מאושרת.

בהתחלה הקצבנו לה שלוש מכוניות, אבל עם הזמן הוסכם שהיא תנבח כמה שהיא תרצה עד שתתעייף.

וכך נוצר גשר הנביחות;

זה עובד ככה: מילי מכינה לזלדה קערת מים בצד, כי נביחות זה מצמיא, ואנחנו עומדים בצד ומחכים למכוניות שיעברו.

אנחנו עומדים ומסתכלים בשקיעה, שהיא יפה במיוחד מהגשר, וחולקים את אירועי היום שהיה

בזמן שזלדה מחכה למכוניות שוות שיעברו,

המכוניות השוות נוסעות מהר ועם הרבה רעש, הן כנראה ממש כיפיות לנבוח עליהן, הן מקבלות את כל הטקס; ריצה מצד אחד לצד שני של הגשר, נביחות בשני הקצוות ואפילו קפיצה קטנה.

המכוניות שנוסעות לאט וחשמליות פחות שוות, אבל לפעמים זלדה מקדישה להן נביחה או שתיים, אבל בלי ריצה וקפיצה, כנראה כי הן לא טרף שווה.

כשהשמש יורדת ונראה שזלדה נבחה מספיק,

אנחנו משבחים אותה על הנביחות המספקות, היא שותה מים ואנחנו הולכים הביתה.

בשבוע שעבר הצטרפו לזלדה גם הילדות במשפחתנו, נבחו איתה מהגשר וצחקו,

כי נביחות היה דבר מתאים בשבוע שעבר, ואולי גם השבוע.

הלוואי שכל אחד ואחת מאיתנו נמצא לעצמנו איזה גשר נביחות,

שיאפשר לנו להוציא החוצה את כל העומס,

כך שלא יפגע באיש,

ושנוכל ללכת הביתה בשקט.

באהבה

שרון

בתמונה: זלדה נובחת על מכונית שווה, עם קפיצה

20.10.23