חותם של אנושיות

שישי מבורך,

במשך שנים אני שוב ושוב נשאלת איך יכול להיות שאני עוזרת לאנשים שפעמים רבות אני לא פוגשת.

לפני משהו כמו עשרים שנה הפסקתי לעבוד ישירות עם הילדים שהופנו אלי לטיפול והתחלתי לעבוד עם האנשים שמטפלים בהם; הורים, אנשי חינוך וטיפול אחרים.

במשך שנים הייתי נוסעת לפגוש את הילדים או בהמשך, אנשים בכל הגילאים והמצבים – בביתם או בבתי הספר, הגנים או בתי האבות – שהם סביבתם הטבעית.

עם השנים, העומס וכמות המצוקה שהגיעה לפתחי, עברתי "לראות" את האנשים – דרך עיני המטפלים שלהם, ובמידת הצורך בסרטי וידאו או תמונות. השאלה מתי אפגוש את האדם או הדרישה ש"אבוא לתצפית", ממשיכה להדהד.

אנשים לא מבינים איך יכול להיות שאעזור בלי לפגוש את האדם שאני עוזרת לו ואיתו. אני מסבירה שיש לי אפשרות להבין את האדם, את נוסחת הרווחה שלו, את ההשתתפות והצרכים, דרך החותם שהוא משאיר ביומיום שלו, בסביבתו, אצל האנשים הקרובים אליו.

ושהחותם הזה הוא כמו בדיקת MRI ממש משוכללת, שמראה לא את האיברים הפנימיים, אלא את הנתיב שאדם סולל לו בעולם - את הדרך שבה הוא הולך בנתיב החיים. איך הוא ישן, קם, אוכל, פוגש את זולתו ואת העולם הפיזי, כיצד הוא פועל והאם הוא ברווחה או סובל.

האופן שבו אנחנו משפיעים על סביבתנו הוא לעיתים כל כך רב עוצמה, שיש בכוחו להתוות את דמותנו גם אחרי שהגוף הפיזי שלנו כבר מזמן לא נמצא בעולם. השפעתם של חלק מהאנשים אינה קשורה כלל למרחב הפעולה הפיזי שלהם, או למצבם הפיזי או לשאלה אם הם בחיים כעת או לא.

יום הזיכרון הוא אחד הימים הכי משמעותיים בהבנה של העקרון הזה;

היתה לנו הזכות להיות עם תהל ביום הזיכרון הראשון שלה כאם שכולה.

תהל היא אמא של רעי בירן, מפקד צוות בסיירת גולני, שבחייו הקצרים הצליח באחד הניסויים החברתיים המתקדמים והמדהימים ביותר; הוא פיקד על צוות של סיירת, ללא עונשים כלל, מתוך מחויבות עמוקה, אהבה ואנושיות בלתי מתפשרת.

הוא הנהיג באמצעות דוגמה אישית ועשייה, וביום הזיכרון הזה תהל עברה וסיפרה על מסע הפיקוד שלו שוב ושוב: ניתן היה לראות איך כל אדם שזכה לשמוע אותה – יצא עם משהו מרעי ומהאנושיות שלו, בלב ובמחשבה ואני מאמינה שגם במעשה.

ביום הזיכרון, אחרי שנפגשנו בבית הקברות, ישבנו בשמש בביתה היפה של תהל עם אוכל טעים ובירה, מוקפים בהמון אנשים שעשו בדיוק אותו הדבר, ותהל סיפרה לנו על עוד פנינה בשרשרת הפנינים של רעי:

"באחת ההרצאות שנתתי על רעי ביום הזיכרון, בערך באמצע, הגיע אדם בבגדים אזרחיים עם נשק, הוא עמד והקשיב ואז חיכה עד שהלך אחרון האנשים והתקרב אלי,

הוא אמר לי שהוא הכיר את רעי יום אחד בחייו, ושהוא בא לספר לי איך רעי השפיע עליו לתמיד,

וכך סיפר האדם, שנקרא לו א';

״בתפקידי במילואים אני עובד באחת היחידות החשאיות של הצבא, אני מגיע וחובר לצוות קרבי בלי לדבר יותר מדי, אני לא מתייחס אליהם והם לא אלי, הם יודעים מה הם צריכים לעשות, ואני עושה את שלי ובעיקר מתעלם מהשאר. כשהגעתי לצוות של רעי התכוונתי לעשות בדיוק את זה, לבוא בשקט וללכת בשקט, אבל רעי אמר לי שאצלו זה אחרת.

אמרתי לו שזה לא מקובל, אבל רעי חייך ואמר ש׳אצלו זה ככה׳.

הוא הושיב אותי עם הצוות שלו במעגל, הציג כל אחד בצוות בשמו, בכינויו, בכישרונותיו ומשפחתו, ושאל אותי על שלי; שמי, הורי, משפחתי.

בסיום הוא אמר "עכשיו אתה תזכור את השמות של כולנו, ואנחנו נזכור את שמך."

רעי ביקש שאספר לצוות מה אנחנו הולכים לעשות ולמה זה חשוב;

שוב אמרתי שזה לא מקובל ככה, שאני אף פעם... ושוב רעי חייך ואמר שאצלם זה ככה, ונכנעתי.

״סיפרתי להם למה מה שאנחנו עושים חשוב, ואז יצאנו לבצע את המשימה וחזרנו

מאז אצלי זה ככה; האנשים קודם, אני שומע את שמותיהם והדברים החשובים שלהם, אני זוכר אותם והם אותי, וכולנו מחזיקים ביחד את חשיבות המשימה, שהיא קודם כל להיות אדם, קודם כל לראות את האנשים"

אתן מבינות, מעשיו של אדם והדרך שבה השפיע על אחרים, משאירים נתיב שאנו יכולים להמשיך וללכת בו עוד ימים רבים אחרי שנוצר.

שבת שלום, שנהיה ראויים

התמונה: מתוך ההרצאה של תהל

חותם של אנושיות