על חוסן ואובדנים

שישי מבורך, השבוע היה הרבה דיבור על חוסן

נו שוין, לא רק השבוע, חוסן הוא נושא בווריאציות וגם הדיונים לגבי איך שאנחנו מרגישים ומרגישות ברגע הבלתי-אפשרי-אבל-הקיים-הזה, שהוא המציאות של עכשיו.

ואיך, כמו מתכת שטובלים אותה לסירוגין באש ובמים קרים, אנחנו נהיים חומר חזק אבל לא שברירי, שזה חתיכת אתגר.

נסעתי לפגישה מיוחדת ומעודדת עם אחראי צוות השיפוצים של מתחם כיתות שבו אנחנו עושות ניסוי, או בשמו הרציני; "פיילוט" – שזה בעצם אומר מיני פרויקט, שבו אם נראה שהדבר עובד – נעשה עוד ממנו.

בדרך חזרה מהפגישה, עצרתי בכלבו של הקיבוץ בשעה שבדרך כלל אני לא מבקרת בו, ופגשתי אנשים שאני בדרך כלל פחות רואה, מה שפתח את הדלת לדיאלוג הרגיל:

"וואו שרון איזה יופי את נראית, מה שלומך?"

"מצוין!" אני עונה, "או "נהדר" או "ממש טוב" או "אחלה", מגוונת.

"הבראת?", מגיעה השאלה הבאה, "כי את נראית נהדר!"

"תודה, אני שמחה שאת חושבת ככה, אבל ואללה לא הבראתי" אני עונה את האמת.

במקרה הזה השואלת עברה לשאול על בעלי שיחי', שגם שם היא לא זכתה לבשורות טובות בתחום ההבראה אך בהחלט לחוות דעת טובה לגבי שביעות הרצון מהחיים.

"אז איך?", היא שאלה בתימהון אמיתי, "איך בכל פעם שאני רואה אותכם, אתם נראים כל כך שמחים ומרוצים?"

"את יודעת מה עוד היתרונות של להיות חולה לאורך כל כך הרבה שנים?" שאלתי את האישה, שנקרא לה, נגיד, אורית -

"יתרונות?" שאלה אורית, שבדרך כלל מספרת לי, בפגישות הכולבו שלנו, על המגבלות שהיא חווה בעקבות הרגישויות שלה למזונות רבים ונפוצים, "איזה יתרונות יש בלהיות חולה?"

"אני רגילה לאובדנים" אמרתי בחיוך, "אני רגילה שפתאום יש דברים שאני לא יכולה לעשות וצריכה למצוא דרכים חדשות להשתתף. אני רגילה שמופיעים סימפטומים כמו כאב או הקאות או סחרחורות או גלי חום או קור, ואז צריך לבדוק ולהחליט – האם זה סבל הכרחי שצריך ללמוד להפחית אותו ולתפקד עם ולמרות קיומו, או שאפשר להתווכח איתו ולהיפרד ממנו - כך או כך, אני מקבלת את תנאי השטח המשתנים שהם הגוף שלי, המציאות סביבי, אנשים אחרים והדרך שהם פועלים, ומשתדלת לפעול הכי טוב ומתאים כדי לתפקד ולהיות בטוב."

נפרדנו בחיוך, וכשחזרתי הביתה מצאתי באחת הקבוצות המקצועיות שאני חובבת שאלה מקסימה של אשת מקצוע צעירה,

שכתבה שהיא עובדת במקום שבו נשות המקצוע הוותיקות שחוקות ולא שמחות בעבודתן וביקשה לשאול האם יש נשות מקצוע בקבוצה שכן אוהבות את המקצוע, שמחות ומרוצות בעבודתן.

עניתי שאני אוהבת מאד את עבודתי, ושאולי אוהבת זו מילה קטנה לתיאור המידה.

אחרי, נשים כתבו הרבה כן, שהם אוהבות את המקצוע והעבודה שלהן ביחד עם הרבה "אבל":

"אבל לקח לי הרבה זמן להגיע לזה"

"אבל יש לי ימים קשים"

"אבל חוויתי תקופות שחיקה"

"אבל אני מחליפה הרבה ומגוונת סוגי עבודה"

חזרתי לתשובה שלי, לאורית ולאשת המקצוע הצעירה והאנונימית בקבוצה – וחשבתי, "למה אני לא כתבתי את כל הסייגים שציינו הקולגות שלי?"

ואחר כך חשבתי, "האם לא כתבתי את כל הסייגים כי אני מתעלמת מהם"? 

ומייד עניתי לעצמי שיש לי כבוד גדול לאיך שאני מרגישה, אני מתבוננת בתחושותי, רגשותי, מחשבותי והגיגי כל הזמן.

אני מקשיבה להם בתשומת לב מלאה או חלקית, תלוי במצב - ואז מנהלת מולם, לפעמים בחמלה ולפעמים פחות, את הדיאלוג הדרוש לתפקוד;

מה שלומך? מצוקה או רווחה?

אם רווחה – מתבוננת ומברכת אותה ואותי על קיומה.

אם מצוקה – מה אני יכולה לעשות כדי להפחית אותה או לחיות איתה בלי שתתפוס את כל הבמה?

בית המרקחת שלי עצום ומלא בכל התרופות: מילים טובות, תוכן, משמעות, עיסוקים, אנשים וחתולים, טבע ותנועה.

לא כתבתי סייגים, כי מבחינתי התנאים לשביעות הרצון שלי מחיי הם חלק מטעם החיים: חלק מהכיף בטיול שהלכנו אליו בחג היה שלפעמים לא מצאנו את הדרך, לפעמים היתה עלייה שהיה נראה שלא תיגמר. היה יותר חם ממה שחשבנו, אנשים פיזרו לכלוך ועשו קקי בכל מיני מקומות שבאמת מעוררים תמיהה לגבי שיקול דעתם.

כל המקומות האלה קראו לנו לשתף פעולה, לגייס הומור, לעזור, למתוח את היכולות שלנו עוד קצת, ולגלות בעצמנו ובאחרים איזורים ומקומות חדשים.

תיכף אלך להכין חלות מפתח, כי הרעיון משעשע ומשמח אותי; ואחר כך נצוד מזונות וחוויות, ונראה עוד פרק או שניים בסדרה שהתאהבנו בה.

אדליק נרות ואתפלל לעוד שקט ובטחון ובהיעדרם;

לחוסן, 

ליכולת לחיות חיים טובים עם ולמרות תנאי השטח הקשוחים.

שבת שלום🌸

בתמונה: זר קטן שהטבע הכין, בטיול החג שלנו

חוסן ואובדנים