אחת השיחות שהכי ריגשו אותי השבוע, היתה מליאת, שהיא והצוות שלה עברו לדבר, לחשוב ולבצע פיבוט בכפר השיקומי שלהם;
"אני רוצה לספר לך שבזכות פיבוט קנינו קלנועית לדיירים בכפר" אמרה לי ליאת/
התחלתי לחייך, בלי שידעתי את כל הפרטים וליאת המשיכה "יש לנו דיירים בכפר שנתקעים באמצע הדרך, הולכים ואז מפסיקים ללכת ונעמדים,
לאורך שנים התייחסנו לזה כאל בעיה בהתנהגות, אבל עכשיו אנחנו יודעים שזו התנהגות שמעידה על בעיה, על מצוקה.
הבנו שאם אדם שלנו מפסיק ללכת פתאום, אז אולי נגמר לו הכוח, או שכואב לו ומתאים לעזור לו ולא להתנהג אליו כאל מישהו שעצר באמצע ההליכה באופן לא מוצדק".
"את יודעת" אמרתי לליאת "אני מקשיבה לך עם דמעות בעיניים, כי אני האנשים האלה, אני זו שעוצרת באמצע ההליכה לפעמים כי נגמר לי הכוח או שאני מרגישה לא טוב או כאובה מדי, ובכל פעם שזה קורה אני חושבת מה היה קורה אם לא הייתי יכולה להסביר מה קורה איתי?
מה היה קורה אם סביבי לא היו אנשים שמבינים אותי ומוקדשים לשלומי?
האנשים שלכם, אלה שעוצרים בדרך פתאום, הם אני, והקולנועית שקניתם היא מתנה וברכה בשבילם, בשבילכם וגם בשבילי".
יש לי מדור ענק בספריית סיפורי המקרה שלי, שמוקדש לאנשים שעוצרים בדרך למקום כלשהו, או לא מסכימים ללכת בה,
למה שאדם לא יסכים ללכת למקום?
בפיבוט אנחנו מנסות למנות לפחות שש סיבות אפשריות לכל מצב או התנהגות שאנחנו פוגשות, לדוגמה סיבות שאדם לא מסכים ללכת למקום כלשהו יכולות להיות;
כי הוא לא מבין לאן הולכים וצריך עזרה בייצוג
כי הוא מבין לאן הולכים אבל לא רוצה ללכת לשם
כי קשה לו פיזית ללכת
כי הוא מפחד מדבר
כי הוא רוצה להישאר איפה שהוא עכשיו, או עם מי שהוא עכשיו
כי הוא מתבקש לצאת מגודל העולם שהוא מרגיש בו נוח ובטוח
איך יודעים איזו סיבה היא הסיבה ה"נכונה"?
עוזרים! נותנים את התמיכה המתבקשת ורואים אם האדם מצליח "לזרום בסדר היום" אל המקום שאנחנו רוצים שילך.
וגם כשאנחנו עוזרים, והאדם מצליח להיות ברווחה ולהשתתף, לא תמיד אנחנו יודעים מה בדיוק היתה הסיבה לקושי,
אבל אז זה כבר לא חשוב, כי האדם ברווחה, מרגיש בטוח ונינוח וזורם בסדר היום.
את הרעיון הזה לימדה אותי הודיה, לפני הרבה שנים, כשעבדתי ב"מרכז למידה" של קהילה חרדית, שריכז את כל הילדים שהיו להם קשיים – מלקויות למידה ועד בעיות התפתחותיות ובריאותיות שונות.
קיבלתי את הודיה בערימת התיקים של ראשית השנה בלי חומר רקע, לא היה אבחון קודם בתיק שלה, לא היה מכתב מרופא או דו"ח מהמורה, היה רק תיק ריק עם הפרטים הביוגרפים;
הודיה, בת שבע, רביעית מבין שמונה ילדים.
פתחתי את הדלת בשעה ארבע וחצי וראיתי בחדר ההמתנה כמה ילדים;
הודיה? שאלתי
"זאת הודיה" הצביעה ילדה על זו שלידה והוסיפה "אני מרים, בת הדודה שלה, ואלה כמה מהאחים והאחיות שלה", היא החוותה בידה על הילדים האחרים,
בעיניים הבלתי מנוסות שלי, הבנתי שלהודיה יש "דבר".
היא הלכה על בסיס רחב ופניה היו לא סימטריים במקצת. היא נראתה שברירית. לא הבנתי אם היא לא מדברת, או רק לא מדברת איתי
היה ברור לי שליווי כזה גדול מקבלת רק ילדה מיוחדת ממש,
"אני מזמינה אותך לחדר" אמרתי להודיה בחיוך.
והודיה לא זזה.
"נו, הודיה, לכי, כיף שם", מרים הניחה את ידה בעדינות על גבה של הודיה ודחפה מעט, אבל הודיה לא זזה.
האחים הצטרפו למאמצי השכנוע; "בואי" אמר אחד מהם "תראי איזה כדור ענק ואדום יש פה, את אוהבת כדורים גדולים כאלה",
"ובריכת כדורים אפילו" אמר אח שני,
"ונדנדות" אמרה אחות נוספת "תראי כמה נדנדות!"
והודיה? הודיה לא זזה.
שתבינו, כשהתקבלתי למרכז הלמידה, הובהר לי שיש תנאים מאד ברורים ל"טיפול", זה לא אמור להיות כיף וג'ימבורי לכל המשפחה, זה רק לילד או לילדה שצריכים טיפול, לפי המטרות שלהם.
אבל הודיה לא זזה, ואני אף פעם לא נתתי לחוקים ולכללים לעמוד מעל צרכים של אנשים,
אז הסתכלתי ימינה ושמאלה והזמנתי את כל המשפחה לחדר.
מהרגע שהמשפחה נכנסה עם הודיה, אף אחד מהם לא היה צריך אותי, אולי חוץ מלתלות איזו נדנדה או להוציא משחק.
הם עטפו את הודיה באהבה, היא נודנדה בכל הנדנדות, שיחקו איתה בכל הכדורים, עשו איתה מחבואים בבריכת הכדורים, פניה זרחו מאושר והשעה עברה ביעף.
אחרי הטיפול של הודיה היתה הפסקת הקפה שלנו והלכתי לחדר הקטן שבו, כמו תמיד, חיכתה לי דבורה, המורה לחינוך מיוחד, שאימצה אותי מהרגע הראשון שנפגשנו.
"תגידי" אמרתי לדבורה, "את יודעת משהו על הודיה? מה הסיפור שם?"
"או" אמרה דבורה, פניה נפלו והיא אמרה בקול שקט: "להודיה יש מחלה במוח, ומצבה הולך ומידרדר".
שתינו עשינו תנועה בראש, שהיא קצת כן, וקצת עצב וקצת תפילה ואני ידעתי שלא משנה מה החוקים והכללים.
אני אעשה מה שצריך כדי שהודיה תמשיך לקבל שעת אושר בחדר שלי.
וכך היה
מאז ועד היום
שבת שלום
התמונה: "התלמיד השותק" סיפור בודהיסטי
