שישי שמח, איזה כיף שהשמש זורחת והפרחים פורחים ועוד לא ממש חם!
באחד מימי השבוע קיבלתי תמונה ממספר לא מזוהה. בתמונה נראה מייבש כלים מלא כלים שטופים, והמילים מתחת לתמונה היו "אספיס ניצח".
לקח לי שניה להבין מה אני רואה ובמי מדובר, כי עברו שנים והיא החליפה מספר טלפון בינתיים, אבל התברר שזו סיגל, שהיתה לקוחה שלי ביחד עם בעלה גיא ועם בנם עומרי, שהיה אז בן 13 או 14 ועכשיו הוא בן 24.
סיגל היא אשת מקצוע טיפולית, מלאת חמלה ורצון לעזור, וגיא בעלה היה אז מפקד יחידה מובחרת בצבא, איש חזק וחד דיבור. עומרי היה ילד מלא כוחות שאובחן כסובל מהפרעת קשב, בגיל צעיר.
את שנות בית הספר היסודי שלו הוא בילה בעיקר מחוץ לכיתה, והתקשה למצוא חברים.
לקראת חטיבת הביניים הוא התייצב בעזרתנו, והתחיל ליצור קשרים חברתיים קרובים –
ורצה לעשות "מסיבות".
מסיבה היתה אירוע שעומרי ארגן, אירח את חבריו וגם רצה שישנו אצלו.
כשהוריו הביאו את הנושא לאחת הפגישות שלנו, לא הצלחתי להבין את הבעיה.
"מה הבעיה?" שאל אותי גיא בכעס "שהם עושים בלגן, הרס וחורבן, והוא לא מבין מה הבעיה שאנחנו ננקה את זה, שלא לדבר על ההפרעה לשכנים".
"אבל סוף סוף יש לו חברים" אמרה סיגל בשקט "כל כך הרבה זמן עומרי היה בודד וסוף סוף יש לו חברים, בוא נתמוך בו וננקה אחרי המסיבות".
"בשום פנים ואופן אני לא אתמוך בהתנהלות חסרת התחשבות כזאת" אמר גיא. "או שהוא ייקח אחריות על הנקיון והסדר אחרי המסיבות, או שהן לא יורשו להתקיים".
"אני יכולה להציע משהו?" שאלתי אותם,
שניהם עצרו את הוויכוח ביניהם ופנו לכיווני.
"אני רוצה לקרוא לכם משהו משעשע שכתב חברי צור קרמר כשהתבקש לכתוב חוות דעת על ספר במסגרת לימודי ההנדסאות שלו" אמרתי וקראתי להם את הקטע הבא:
ספרים היו תמיד חלק בלתי נפרד מחיי .
עוד משחר ילדותי חביבה הייתה עלי הקריאה, ולמעשה, עוד בטרם רכשתי את מיומנות הקריאה, נוהג הייתי רבות לעלעל בספרים, להתבונן בתמונות ובאיורים, ולהביט כאחוז קסם באותיות השחורות, הקטנות והמסקרנות, שמילאו עמודים על עמודים, והיוו אז עבורי עולם שלם קסום, סתום ובלתי מובן , אך עם זאת מעניין, מסקרן, חדש ומלא אתגרים והפתעות.
לכשהתבגרתי קמעה, והשכלתי מספיק להבין פשר אותיות, מלים ומשפטים, נפתח בפני עולם חדש ונפלא וסקרנותי והתפעלותי לא ידעו שובע.
ספרים רבים עברו מאז תחת ידיי, מול עיני וכנגד פי הפעור, ורבים מהם אף קראתי חזור וקרוא, עד שדפיהם נשחקו כמעט מרוב עלעולי חסרי המנוח, וסיפוריהם נחרטו במוחי הקודח כמעט מילה במילה.
אולם מבין כל אלו, ספר אחד בייחוד ייזכר לעד בנפשי כספר שהשפיע רבות על חיי, ופתח בפני עולם קסום מסתורי ונפלא, עולם שלם שלא הכרתיו, וקרוב לוודאי שאף הייתי מחמיצו לחלוטין, לולא גיליתי ספר זה.
הספר "אלגברה – 3 יחידות לימוד", אשר נכתב על ידי המחנך והמורה הדגול אהרון אספיס, נתגלגל לו לידיי במהדורתו המשופרת והמתוקנת, וכבש את עיני כבר ממבט ראשון בכריכתו הוורדרדה והבוהקת, המעוטרת מעשה אומן באותיות כחולות וגדולות, הבולטות מעליה, וכמו מזמינות את הקורא הנרגש לפתוח את הספר ולגלות מה מסתתר וחבוי לו בין דפיו.
אין לו חוויה גדולה יותר לקורא המושבע, מלפתוח בפעם הראשונה ספר חדש ולא ידוע, וגם עבורי הייתה פתיחת ספר האלגברה חוויה שמימית כמעט.
הדפים המשומשים, המרופטים והצהובים, הריח הישן, הטחוב והמוכר, פינות העמודים המקופלות והמוכתמות בדיו רב שנים, שרבוטי העיפרון של תלמידים משועממים ופורקי עול, ומעל לכל, שורות שורות של אותיות ומספרים, הסברים, תרגילים ופתרונות, אשר היו גורמים לבטח לכל קורא בר דעת להתחיל מיד בעמוד הראשון, ולגמוע את כל עמודי הספר בנשימה עצורה ובנפש חפצה עד העמוד האחרון ממש.
כל אלו גרמו לרטט מענג אשר חלף כרעם מתגלגל לאורך גוי השפוף.
גם אני, לכן, בהתחילי בקריאת הספר, נסחפתי עד מהרה בעלילתו הזורמת ורבת ההפתעות והריגושים.
מצאתי עצמי עובר יחד עם המחבר את אותן התלבטויות ואותם הקשיים בהם עמד בהציבו בעיות ותרגילים שונים, דרך הייאוש והתקווה שהתלוו לניסיונות חוזרים ונשנים לפתרונם, ועד לאושר התהומי והשמחה עד דמעות עת באו הבעיות לפתרונן והתרגילים למנוחתם.
בכישרון על אנושי כמעט, מיטיב אספיס להעניק לקורא את ההרגשה כאילו היה שותף אמיתי בעלילה, וכאילו בשבילו בלבד נכתב הספר.
בפנותו אל הקורא בגוף שני ובצורה כה ישירה, משכנעת ובלתי אמצעית, תובעת ודורשת, אך עם זאת מתחשבת ומנומסת, ובהשתמשו במלים מפתות ומרשימות כגון:"פתור!", "הצב!", "מצא!", "נמק!" ועוד, מסיר אספיס כל מחיצה בין סופר לקורא, בין מורה לתלמיד, בין ידען ללומד, ומצליח בכך לגרום גם לעצל שבקוראים ללכת שבי אחר רעיונותיו .
בארבע מאות חמישים ושישה עמודי הספר, מגולל אספיס על פי דרכו, בלשון רהוטה ברורה וציורית, את כל צפונותיה ורזיה של האלגברה הקסומה. החל מהמספרים הראשוניים ביותר, דרך פתיחות סוגריים וכינוסי איברים, ועד הפונקציות המורכבות ביותר, על קימוריהן , ערכיהן ומציאת נקודותיהן הרגישות.
גם אני, אודה, לא הכרתי תחילה את האלגברה, אך תוך קריאת הספר הרגשתי איך הולך אני ונסחף , מתקרב אליה ונופל בשביה, עד שבסיימי קריאת העמוד האחרון, בעודי חנוק מדמעות ורועד מהתרגשות, נאלצתי גם אני להודות שמאוהב אנוכי ושחיי אינם חיים יותר ללא האלגברה.
נדמה, כאילו כל הספרים שבעולם מחווירים לעומת יצירת מופת זו.
בהחזיקו ספר שכזה בידו, אין לו, לאדם צורך בדבר נוסף מלבדו, וכל צרכיו מאווייו וסיפוק יצריו נראים כצל חולף בשמי חייו, אשר הוארו פתע באור גדול וקסום.
"אלגברה – 3 יחידות לימוד" לאספיס, הינו ספר אשר ילווני לעולם, ומהווה עבורי חוויה מיוחדת ומאלפת אשר זכיתי לחוות, ושהותירה לנצח את רישומה בליבי ולא תישכח עוד לעולם.
לא נותר לי, אם כן, אלא להצטרף אל אספיס בהמשך מסעו המופלא, ולהמשיך לעקוב בעניין ובהתרגשות רבה אחר האלגברה וקורותיה בספרו הבא : "אלגברה – 4 ו – 5 יחידות לימוד".
(צור קרמר , הקבצה א' , מרץ 2000 ).
צחקנו ביחד ואז שאל גיא המעשי "אבל איך זה קשור לעומרי ולזה שהוא לא מסדר ומנקה אחרי המסיבות שהוא עושה?"
"או" אמרתי בחיוך "זו שאלה מצוינת",
"אתם יודעים איזו מילה השפיעה עלי במיוחד בספרו של אספיס?"
ההורים הסתכלו עלי ואני משערת שהעלו שאלות רציניות במחשבתם שנגעו לשפיותי ולמידת התאמתי לייעץ להם.
"המילה היא שְנֶה". אמרתי בחיוך "אתם מכירים את המילה הזאת"?
"בטח מכירים" אמר גיא, "אני משתמש במילה הזאת בתרגילים כל הזמן בצבא, זה אומר שצריך לחזור על התרגיל".
"מעולה" אמרתי "ומה עושים בסוף התרגיל?"
"הערכה ותחקיר" אמר גיא,
"ובשביל מה זה טוב להעריך ולתחקר?" שאלתי אותו,
"זה ברור" אמר גיא והיה נראה שמעט נקודות האינטיליגנציה שעוד נשארו לי בעיניו הולכות ואוזלות, "כדי ללמוד ולהשתפר".
"בדיוק" אמרתי.
"בדיוק מה?" שאלה סיגל בבלבול,
"בדיוק ככה תעשו עם עומרי, אתם תגידו ותכתבו נקודות שחשוב לכם שיקרו לסידור וארגון אחרי המסיבה, ואחרי כל מסיבה תשבו ביחד, תעריכו את הביצוע ותתחקרו ביחד, תוך כדי מחשבה איך אפשר לשפר את הביצוע".
"וכמה פעמים זה ייקח עד שיהיה סידור וארגון כמו שאנחנו מצפים"? שאל גיא,
"בין שלושים לשישים פעמים" עניתי את התשובה הרגילה שלי.
"מה?" אמר גיא וחישב חישוב מהיר "זה יכול לקחת שנים!".
"ככה זה בחינוך ילדים, מציבים מטרה ומתקדמים איתם בנחישות עד לביצועה ומקווים לטוב".
דרכינו נפרדו לאחר זמן מה ולא נפגשנו מאז,
עד התמונה ששלחו השבוע, שאחריה שוחחנו שיחה נרגשת וכך סיפרה סיגל;
עומרי גר ביחידה נפרדת הצמודה לביתם, השתחרר מהצבא ומנהל חיים טובים. הוא ביקש להשתמש במרפסת ביתם ובגינה רחבת הידיים לצורך מסיבה לחבריו, וקיבל את רשותם.
"פתאום בבוקר כשבאתי לשתות קפה וראיתי את מייבש הכלים מלא בכלים שטופים ולא היה זכר לכך שעומרי אירח אתמול עשרים חברים" אמרה סיגל, "חשבתי עלייך ועל הסיפור המצחיק שסיפרת לנו אז על אספיס, ונזכרתי שכבר המון זמן עומרי מסדר אחריו ומתחשב ואין כבר שום צורך בתחקיר, ושזה לקח הרבה פחות משלושים פעמים, אז רציתי להגיד תודה".
שבת שלום!
