רוח, יושרה והשתתפות

שישי מבורך

השבוע היה מלא רוח;

הרוח עקרה את תריסי המרפסת ושרקה בחדרי הלב, העצים השירו באחת את אחרוני העלים, שבתורם נערמו בגינה – לרפד את האדמה ולדשנה, ולהגן על הצמחים מצינת החורף.

זו העונה שבה הטבע מדגים במלוא הדרו את מעגל החיים; מוות וצמיחה.

ביום שני הלכתי ללוות חבר שמת בשבת, ובערבו של אותו יום הלכתי עם חברתי לערב של המועדון החמוד של נשות העסקים המקומיות, שתינו יין ופגשנו נשים עצמאיות ומרשימות ושמחנו שיש להן מקום לבוא אליו, ללמוד, להתחזק ולהתעשר בתמיכה ובניסיון.

בדרך חזרה, היינו מלאות תודה על החיים, ועלינו, והתבוננו ביחד בדרך.

מוות הוא הזדמנות נפלאה להתבונן;

ואני התבוננתי במושג יושרה – שמשמעו התאמה בין תפיסת העולם, מערכת האמונות והערכים שלנו, והמעשים שאנו עושות ועושים בעולם.

פיבוט הוא מודל שקושר בין ערכים ותפיסת עולם לבין מעשים המתקיימים בשטח, בעולם האמיתי.

השבוע סיפר לי צוות שמאז שהחל ללמוד פיבוט, ולדבר במושגים של רווחה ומצוקה – ירד מספר ה"אירועים החריגים" בבתים שאותם הצוות מנהל עבור אוטיסטים.

"אירועים חריגים" הם מקרים שבהם אדם היה במצוקה קשה ופגע בזולתו או נפגע בעצמו.

"עכשיו אני רוצה לדעת איך לעזור לצוותים להבין שכשאנשים במצוקה זו לא "התנהגות מאתגרת" שצריך להעניש עליה, אלא מצב מצוקה שכדאי לפתור" אמרה לילך, העובדת הסוציאלית.

"יש לך דוגמה?" שאלתי אותה, כי זו מהותה של יושרה; לתרגם את העקרונות למעשים, כאן ועכשיו.

"יורם, דייר שלנו שבוחר לא לטאטא ולשטוף רצפה" סיפרה לילך, "הצוות ניסה לשכנע אותו והוא לא עושה, והם רצו שתהיה לזה תוצאה"

"תוצאה זה עונש," אמרתי לה.

"כן" ענתה לילך בחצי חיוך, "אבל הם אומרים שהוא בוחר לא לעשות, אז מה יש להם לעשות חוץ מעונש?"

"בוחר?" שאלתי בחיוך, "את בטוחה שזו המילה המתאימה? כי לטאטא ולשטוף רצפה שתיהן פעולות שדורשות הפעלת לחץ תוך כדי פעולה, והן דוגמה לפעולות שאנשים דיספרקסים הכי מתקשים לעשות"

"את חושבת שיורם דיספרקסי?" שאלה לילך.

"דיספרקסיה היא חלק מהשונות של אוטיסטים, אצל כל אדם היא באה לידי ביטוי באופן אחר, אבל לפי מה שאת מתארת, נשמע שליורם יש קושי בפעולות האלה."

"נכון, ענתה לילך, "באמת הוא מוכן לעשות את כל שאר פעולות הסידור והניקוי."

"אנחנו אומרים הרבה פעמים "אנשים עם צרכים מיוחדים"" פניתי לקבוצה כולה, "אני חושבת שכדאי שנלמד מהם בדיוק הצרכים המיוחדים האלה שכולם אוהבים להזכיר, ובמיוחד נלמד איך לתת תמיכות לצרכים האלה, לדוגמה, מי יכול להציע פתרון לבעיה של יורם?"

"שואב שוטף יכול לפתור את הבעיה כי רק צריך להסיע אותו הלוך וחזור ולא צריך ללחוץ" ענה עודד.

"הוא יכול לעשות דברים אחרים" אמרה גילי, "למה הוא חייב לשטוף ולטאטא?"

"את ממש צודקת" אמרתי לגילי, "גם בבית שלנו לא כולנו שותפים באופן זהה במשימות, נכון?"

"נכון" אמרה לילך, "העיקר הוא שנחלוק את המשימות בינינו ונרגיש הוגנות."

"והוגנות זה שכולנו חייבים לעשות את אותו הדבר?" שאלתי.

נתתי עוד כמה דוגמאות מהחיים בבית שלנו, וכולם השתכנעו שגם אצלנו, בלי דיספרקסיה ובלי צרכים מיוחדים, אנחנו עושים דברים שאנחנו מצליחים ומצליחות לעשות, ובאלה שלא – אנחנו נעזרות ונעזרים באחרים שכן מצליחים.

"שימו לב לשפה שלנו" אמרתי; "במקום בוחר לא לעשות, נגיד לא מצליח להשתתף, ואז נבין שיש דבר שמפריע פה, לא אדם שעושה דווקא כדי לפגוע.

כשאנחנו מתחשבים באחרים, מאפשרים להם לעשות דברים שהם כן יכולים, באופן שהם כן מצליחים – כולנו ברווחה."

שבת שלום

בתמונה: כלנית ורודה

רוח, יושרה והשתתפות