הוריו של גוני בן השבע הגיעו אלי במסגרת הסטאז' בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית.
הם התגוררו בבית נאה באחת העיירות החינניות הקרובות למקום מגורי עם שלושה בנים, שגוני הוא הצעיר מביניהם, אבל בפירוש היה במוקד ההתייעצות.
אבא ערן היה מנהל, שמקום עבודתו מרוחק כשעה נסיעה ממקום מגוריהם, ואמא אורית מהנדסת בחברת פיתוח – שגם היא עובדת במרחק נסיעה נאה. אחיו של גוני, גיא בכיתה ה' וגיל בכיתה ח' הולכים לבית הספר בעיירה. בני המשפחה כולם ספורטיביים, עוסקים בספורט ומתעניינים בספורט וצופים בספורט והוא מהווה עבורם שפה משותפת ונקודת חיבור.
ההורים הגיעו מוצפים ועמוסים, הבקרים והערבים עם גוני מלאי דרמה ומתישים, גם כשהם נוסעים למשחק הכדורגל בשבת יש עוד דרמה עם גוני וההתפרצויות מעיבות על הנאתם כמשפחה.
לקחתי את כל המטרות, שזו מילה אחרת למקומות ביום או ביחסים או בהשתתפות – שאנחנו רוצים לשפר במסגרת עבודתנו המשותפת ושאלתי אותם מאיפה הם רוצים שנתחיל?
"מהבוקר" אמרה אמא אורית "חד משמעית מהבוקר" אמר אבא ערן.
אז התחלנו מהבוקר.
"איך נראה הבוקר שלכם"? שאלתי. "במילה אחת – גוני" חייך ערן חיוך מריר, "או שאני לוקח אותו איתי לסיבוב על אופניים בעיר, שיוציא מרץ, ואז נלחם איתו שיתקלח ויתארגן, או שהוא צועק ועושה בלגן ואורית רבה איתו, בקיצור – קשה".
"בואו ספרו לי איך הייתם רוצים שהבוקר שלכם ייראה" ביקשתי. ההורים נעצו בי עיניים חשדניות "זה איזה תרגיל בדמיון מודרך?" שאלה אורית. "אני שואלת כי אני רוצה שיהיה לכם מה שאתם רוצים וחולמים, ובשביל להתחיל להשיג איתכם בוקר טוב, אני צריכה לשמוע מה כולל הבוקר הטוב שלכם" עניתי.
ההורים התקשו לשתף פעולה.
"ערן" פניתי לאבא, "אתה עובד בעבודה קשה ומרובת שעות ואחריות שאליה אתה נוסע שעה שלמה, אתה בטוח שטיול אופניים עם גוני על הבוקר זה בדיוק מה שאתה רוצה לעשות?"
"ברור שלא" אמר ערן "נראה לך שאני רוצה להזיע על הבוקר? הייתי לגמרי מעדיף לשבת במטבח עם הבנים, לקרוא עיתון ולשתות קפה, ולדבר על המשחק של אתמול, או של מחר".
"אתם צופים במשחקים יחד?" שאלתי "בטח" ענה ערן, "אנחנו הכי אוהבים לראות ספורט ביחד"
"מעולה" אמרתי "ועכשיו אורית, מה את הכי רוצה לעשות בבוקר?"
"מדיטציה", אמרה אורית "אני צריכה זמן שקט לעצמי להתמקדות בבוקר, זה משנה את כל היום שלי לטובה כשאני עושה מדיטציה בבוקר"
"ומה הכי חשוב לכם שגוני יעשה בבוקר?" שאלתי "אל תתביישו, תגידו הכל" "קודם כל שלא יצרח" אמרה אורית "ואחר כך שירחץ פנים, יצחצח שיניים ויתלבש, ייקח את התיק וירד לשתות ולאכול משהו לפני שהוא לוקח את הכדור. היום לוקח לנו ממש הרבה זמן ומאמץ ובסוף משהו מהרשימה תמיד נשמט והוא לא עושה".
"טוב", אמרתי, "זה נראה לי לא מורכב לביצוע, יש לי תכנית, רוצים לשמוע?"
ההורים, אנשים מנומסים שהם, הסכימו לשמוע את התוכנית שלי, למרות שנראה להם די מופרך שגוני יאפשר להם לעשות מדיטציה ולשתות קפה בשקט ליד השולחן וגם יעשה את כל הדברים שהיום הוא לא עושה תחת איומים וכל זה "לא מורכב לביצוע".
"אתם יודעים מה התמריץ הכי חזק שיש בשביל גוני"? שאלתי את ההורים
הם ניחשו פלייסטיישן, ולנסוע לחו"ל וערימה של בלינצ'עס שהוא מאד אוהב אבל אני התכוונתי למשהו לגמרי אחר, "התמריץ הכי גדול בשבילו הוא להיות חשוב ושייך".
"לכן תודיעו לו על הנוהל הבא: אבא, גיא וגיל נפגשים במטבח לקפה וארוחת בוקר וקריאת מדורי הספורט בשבע וחצי בבוקר, הוא ממש מוזמן להצטרף, יכינו לו שוקו ויזמינו לו עיתון של ילדים, כך שגם הוא יוכל לקרוא עיתון" "הוא ממש ירצה את זה" אמר אבא "אבל התנאי להשתתף הוא להגיע לבוש, רחוץ ומצוחצח, עם תיק ואה, כן, בשקט, כי אמא עושה מדיטציה בשעה הזו" "ואם הוא יהיה אחלה בזה, הוא יוזמן לראות איתכם משחק ממש מאוחר שהוא תמיד רוצה ולא מרשים לו, וכל זאת בתנאי שיקום בבוקר ויהיה מוכן ומזומן לשוקו והעיתון"
ההורים שתקו
ואז שאלתי את השאלה שאני תמיד שואלת - "בא לכם לנסות?"
כי "בא לכם" מגלם את לב האירוע – שהוא שילוב של תחושת מסוגלות, אמונה בעצמי, אמונה בילד שלי וביכולת של כולנו להתארגן לתוך מצב חדש" בא להם, והם הלכו הביתה להעיז לנסות לייצר בוקר טוב
בשבוע הבא נכנסו שני אנשים גאים ומאושרים
אבא אחד ששותה קפה (ושוקו) עם הבנים שלו ומדבר איתם על ספורט בבוקר ונפגש לצפות במשחק בערב אמא אחת שעושה מדיטציה ואחר כך יורדת למטבח למצוא ילד רחוץ, מצוחצח, מצוייד בתיק ויושב בגאווה עם אביו ואחיו ומדבר על ספורט, ועל דברים אחרים שבנים מדברים עליהם.
עיסוקים, תחביבים ותחומי עניין כנקודות כוח מפגש ושייכות משפחתית, שכאשר הם מתקיימים במיטבם, מהווים את החיזוק המיטבי להתנהגות טובה של כולם!
כי בוקר טוב עם המשפחה, בקירבה, בשייכות ובגאווה – זה נכס שכל אדם שמח לזכות לו!
