עגלה עמוסה והגשמת חלומות

שישי מבורך,

וואו איזה שבוע היה לי!

מכירות את השבועות האלה שכל כך מלאים שזה מרגיש כאילו עבר חודש?

אז כזה.

השבוע, אחרי כחצי שנה שבה אנחנו ביחסים הולכים ומתהדקים עם חברת "אדם לחיים שווים" מבית "עמל ומעבר", הצטרפנו רשמית, צוות פיבוט ואני, לאגף המקצועי של חברת אדם.

מה זה אומר?

שהחלום שהתחיל לפני יותר מעשור – להביא את השפה, המחשבה והסביבה שהיא פיבוט לכמה שיותר אנשים מקבל הזדמנות נפלאה להיות מוגשם. כי בחברת אדם, יש המון אנשים במצבי פגיעות, ועוד יותר אנשים שמטפלים בהם, ויש גם נחישות להיות מיטיבים, לדאוג לרווחת כל שותפי הטיפול ולהביא ערך.

וכך יצא שהיקום, בעזרת ד"ר יערה ניצן – שידכו בין פיבוט לחברת אדם, ואני זוכה ללכת בשבילי חלומי.

איך זה נראה לטייל בשבילי החלום שלי?

כשסבי דניאל נפטר, דודתי הזכירה בהספד משפט שהיה נוהג לומר, שאני לא הצלחתי להבין מעולם, למרות שהוא ניסה להסביר לי אותו פעם; הוא היה אומר: "ליד עגלה עמוסה, קל לרוץ ברגל."

סבא דניאל היה חקלאי כל חייו, הוא זייף את גילו כדי לעלות לארץ, הגיע בגיל 16 והתחיל לעבוד כחופר "צלחות" בפרדסים, זה אומר לחפור את הגומות העגולות שמסביב לעצים, שנועדו להשקייתם, בעזרת טורייה

כילדה, הוא סיפר לי שהיה שיאן החפירה, וחפר 16 צלחות ביום.

לא בדיוק הבנתי, עד שסבא שם בידי את הטורייה פעם וביקש שאחפור כזו לעץ שסבתא שתלה בחצר, ותוך דקה בערך ידי התמלאו שלפוחיות והבנתי מה זה אומר לחפור גומה אחת.

לסבא היה משק במושב, אך המשק לא מאד הצליח כלכלית, כך שהוא עבד גם כחקלאי שכיר במכון וולקני, שערך ניסויים בחקלאות, הוא היה איש חזק פיזית ותמיד נראה לי ממש גדל גוף כילדה.

אני זוכרת את הידיים החזקות והחמות שלו, את החיבוקים והאהבה שלו כלפי, שלא היו בה המון מילים אבל כן הרבה מעשים.

הוא היה אדם של הדור הישן, עם הרבה ענייני כבוד וחלוקה נחרצת ל"כן ולא", ו"נכון ולא נכון", שפעמים רבות סימנה קרובים כאויבים והצמיחה עשבים שוטים ומזיקים בשדות הבית.

 כילדה וגם כאישה צעירה, הייתי חושבת והופכת בדעתי שמות, סיפורים ופריטי לשון, מנסה להבין את משמעם ולפעמים נותנת להם משמעויות חדשות ושונות משלי;

כך המשפט "ובכל ביצה, הס פן תעיר, ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר" בשירו של ביאליק, הפכה במחשבתי ליצור המיתולוגי "הספנתעיר", שחשבתי איך הוא נראה ומה קולו ואם יש לו פרווה או נוצות או שהוא בכלל זוחל חלק (יש לו פרוות נוצות, ברור!)

סבא, וגם סבתא, היו מספרים סיפורים שהיו אמורים להיות משעשעים, אני חושבת שמהסוג של סיפורי עם, שמספרים כדי להעביר איזה רעיון לילדים - אבל משהו בבחירת נושאי הסיפורים היה לא נעים לי ולא התחברתי. היום אני יודעת להגיד שמוסר ההשכל של הסיפורים היה כזה שלא הייתי מוכנה לקבל באותה עת;

היה סיפור על אורחים שלא רוצים לעזוב ובעלי הבית שואלים אותם איזה אוכל הם הכי לא אוהבים, כדי לנסות להכין אותו ולהיפטר מהאורחים, האורחים אומרים "שעועית" ובעלת הבית מכינה סיר גדול של שעועית, שאותו כמובן האורחים אוכלים בתיאבון רב לתדהמתה. לשאלתה איך יכול להיות שהם אכלו את הדבר שלפני רגע אמרו שהם ממש לא אוהבים, אומרת האורחת: "אה? שעועית מבושלת?"

היה סיפור על הגבר שאף פעם לא היה מרוצה מהאוכל שאישתו הכינה, תמיד אמר שזה לא כמו של אמא שלו, עד שיום אחד היא שרפה את האוכל ממש, ואז לפתע הוא היה מאושר ואמר שזה בדיוק כמו של אמא שלו.

הסיפור על האיש שישב ברכבת ואמר שוב ושוב "כמה אני רעב" עד ששכנו נתן לו כריך שהיה לו, ואז האיש עבר לומר "כמה הייתי רעב" שוב ושוב.

הסיפורים סופרו באריכות רבה ובכל הזדמנות, והיה בהם משהו שלא היה לי לגמרי ברור, הם האירו חלקים קשים ולא נעימים של ההתנהגות האנושית; אנשים שבאים להתארח והופכים לפולשים, אדם ששוב ושוב לא מרוצה וביקורתי כלפי אישתו והמזון שהיא מכינה לו, ואדם ששוב ושוב מתלונן ואי אפשר באמת להפסיק את התלונות כי זה הדבר שהוא יודע להגיד.

לא הצלחתי להבין מה הערך של הסיפורים האלה, של האמירות שהם היו אומרים.

הבנתי שזו אמורה להיות "חוכמת חיים", רק לא הבנתי מה קוד הוראות ההפעלה שניתן לי כאן, ולא משנה כמה פעמים הפכתי את הסיפורים והאמירות במוחי, לא הצלחתי להבין. אבל סבא וסבתא היו אנשים חשובים בחיי, היה לי ברור שהדברים שעשו ואמרו בוודאי חשובים, ובכל מקרה תקועים אצלי בזיכרון, כך שמפעם לפעם לאורך השנים הייתי הופכת שוב ברעיון או סיפור כדי לראות; אולי הגיע הרגע שבו יש בו ערך עבורי מעבר לזיכרון?

אתמול זה קרה.

ישבתי במרפסת בסוף היום וכתבתי הודעות לסיכום השבוע, לצוות שעבר טלטלה קשה, כתבתי לכל אחת מילים של הערכה, כבוד וגאווה על התנהלותה ותפקודה בעת המשבר - ופתאום היה לי רגע של בהירות;

התבוננתי בסיפורים של סבא וסבתא והבנתי שהם מתארים את המקרים שאני פוגשת ומתמודדת איתם עכשיו, את החלקים הקשים, השרופים והמכוערים של החיים, את המצוקה הגולמית, הסחרורים וחוסר התוחלת -וחשבתי איך הצלחנו השבוע, כולנו ביחד, להצליח למצוא לסיפור כזה סוף טוב.

איך בכל יום שלי אני פוגשת מצוקות גולמיות, מצוקות מורכבות שנראה שלא מצליחים להחלץ מהן, סחרורים של תוכן חזרתי ועשייה ששוב ושוב לא עובדת ולא מספקת.

ואיך ביחד, באמון ומסירות ואמונה – אנחנו מצליחות ומצליחים לתת לסיפורים האלה סוף אחר מזה שהיה בסיפורים של סבי וסבתי, סוף של רווחה.

כתבתי לצוות:

סבא שלי היה אומר איזה דבר שלא בדיוק הבנתי; "לצד עגלה עמוסה קל לרוץ ברגל", איך שלא סובבתי את זה, לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה. עכשיו אני חושבת שליד עגלה מלאה בנכסים כמוכן, הדרך הופכת קלה.

שבת שלום, עגלות מלאות וסופים טובים.

בתמונה: נוף קרוב