שישי שמח וחג שמח,
נראה לי שבפסח הזה בני ישראל מאד מתרגשים מ"דברים שאנשים אומרים". גל גדות חטפה על זה שפירסמה חמץ בפסח ושלמה גרוניך חטף על זה שהלך לו הפילטר בגלל הדמנציה ופלט, מסכן, איזה מילה אסורה.
לאורך השנים אני תוהה מה גורם למילים מסוימות להיצרב בזיכרון ולהפוך למציאות ולמילים אחרות לא. נדמה לי שלעיתים למה ש"לא" יש משקל יותר מלמה ש"כן". נדמה לי שיש לנו ציפיות לא מציאותיות מאנשים, במיוחד אנשים שנדמה לנו שהם "דמויות" ולא אנשים באמת.
היינו אתמול בהופעתה של חווה אלברשטיין בת השבעים ושש! היה נפלא, מרגש וברמה גבוהה. בפקק התנועה ביציאה דיברתי עם עינת ועמרי, שישבו מאחורינו, על הזיקנה, על שלמה גרוניך והוספתי שאני משתתפת בצערו של מי שיצטרך לטפל בי כשאני אאבד את הפילטרים בגלל דמנציה.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" ואני משתדלת, לחשוב על עצמי כאדם הזה שבנה את עולמו במאות אלפי ומליוני מעשים, ולפתע מילה אחת ופוף, הכל עולה בעשן.
נזכרתי בסיפור קטן להמחשת כוחן של מילים, שהוא למעשה מקרה שקרה לי עם אנשים שאפילו לא היו לקוחות רשמיים, אי אז בתקופה שכל מי שהתקשר לשאול שאלה קיבל טיפול ולא התבקש לשלם.
יום אחד, התקשרה אישה.
"צהריים טובים" אמרתי "במה אוכל לעזור?"
"את שרון שני גונן?" היא שאלה והמשיכה בלי לחכות למענה "יש לי ילד עם בעיה, אנחנו לא יודעים מה לעשות, אמרו לי שאת מבינה בזה, שאולי זה חושי, הוא מתנהג מוזר, עשיתי תור לנוירולוג, הרופא אומר שאולי זה טורט".
"מה הוא עושה?" שאלתי "ובן כמה הוא?",
"הוא בן חמש ויש לו תנועות מוזרות" ענתה האישה, שהיתה כל כך מודאגת ובשטף דיבור, שאפילו לא עצרתי לשאול אותה לשמה.
"איך התנועות האלה נראות?" שאלתי,
"הוא עושה תנועה של הרמת הראש" ענתה האישה "לפעמים הוא הולך ככה הרבה זמן ונתקל ונופל".
"מתי זה התחיל?" שאלתי אותה
"לפני כמה חודשים, אבל זה לא משתפר" ענתה האישה, ובכי בקולה.
"קרה משהו מיוחד בתקופה של לפני כמה חודשים?" שאלתי אותה, רגע של שקט נשמע מצידו האחר של הקו ואז היא ענתה בשקט "אבא שלי מת, זה סבא שלו".
"הוא היה קשור לסבא?" שאלתי,
"כן" ענתה האישה והיה ברור שהיא בוכה "סבא ואיתי היו צמודים, היה להם קשר קרוב".
"האם איתי שאל לאן סבא הלך?" שאלתי בזהירות,
"כן" ענתה האישה "הוא שאל, ואמרנו לו שסבא עלה לשמיים".
"ויכול להיות" שאלתי ממש בעדינות "שאיתי מחפש את סבא בשמיים ובגלל זה הוא מסתכל למעלה?"
דממה גדולה השתררה בצד השני ואז היא אמרה "את חושבת?"
"כן" אמרתי לה "אני חושבת, אבל אני מציעה שתשאלו את איתי".
"אז מה נעשה עכשיו אם זה נכון?" היא שאלה,
"תספרו לו את האמת" הצעתי ”ותסבירו שסבא לא חוזר, והשמים הם לא מקום פיזי שמישהו מכיר, אלא ביטוי למקום טוב ויפה שהוא רחוק מאיתנו ואנו לא יכולים להגיע אליו".
האישה מילמלה כמה מילות תודה וסגרה את הטלפון.
כמה ימים לאחר מכן עניתי לשיחת טלפון ממספר לא מוכר,
"שרון זאת אורנה" אמרה האישה בצד השני של הקו.
"אורנה?" לא זיהיתי את הדוברת,
"אמא של איתי שהסתכל לשמיים" שמעתי את החיוך בקולה.
"התקשרתי לספר לך מה קרה ולהגיד לך תודה" היא אמרה, "הייתי כל כך נסערת כשדיברנו ששכחתי להודות לך. רציתי לספר שעוד באותו היום שדיברנו, שוחחתי עם איתי. הוא באמת חשב שסבא בשמיים, ושאולי כשירד גשם – סבא יחזור אלינו עם הטיפות או שאולי הוא יצליח לראות אותו אם יהיו עננים נמוכים".
"כל התנועות המוזרות והדאגה, אני לא יודעת איך לא שמנו לב שלא דיברנו איתו באמת על המוות" אמרה אורנה.
"זה נושא שקשה לדבר עליו, והייתם עסוקים באבל שלכם" ניחמתי אותה, "והעיקר שהצלחתם לעזור לו עכשיו ויופי שהוא יוריד את הראש לאיפה שהחיים נמצאים ולא ימשיך לחפש את סבא בעננים".
שבת שלום, שנשכיל לדבר ולשמוע מילים טובות
בקישור: מיכל הכנה, כי לצחוק זה רווחה https://youtu.be/jmi71tMSP3Y
בתמונה: הפריחה הכמעט אחרונה של האביב
