שישי שמח! אחרי שבוע של צמיחה ולבלוב הכל ירוק והפקעות והבצלים שטמנו בקרקע עולים, גם בגינה וגם בשדה המקצועי.
אחד הרגעים החביבים עלי ביותר הוא לשמוע איך אנשים מצליחים לפתור בעיות שנחשבות קשות ומורכבות ממש מהר ובטוב, בעזרת החשיבה של פיבוט.
הצמדות למעט בגדים, מאכלים והרגלים מסויימים – מאפיינת מאד ילדים וגם מבוגרים עם אוטיזם. בקהילה המקצועית קוראים לנטייה הזו בשמות לא מחמיאים כמו "נוקשות" או "טיקסיות".
בפיבוט אנחנו שואלות "איך כן", איך אדם יכול לתפקד ולהשתתף עם ולמרות קשיים ומגבלות. אנחנו מבינים שאנשים עם אוטיזם חווים עולם מאד מבולגן וסובלים במצבים שלשאר האנשים נראים מאד פשוטים ורגילים, כי הם חווים עולם בעוצמות ואיכויות אחרות מאיתנו.
העזרה שאנחנו נותנים לאנשים בפיבוט מכירה בכך שהם רוצים וצריכים תחושת שליטה ועצמאות, במיוחד כשיש נושא שקשה להם במיוחד.
סיפור השבוע שלנו היום הוא פרח שצמח בגנה של סיון הירשמן.
סיון היא מרפאה בעיסוק מעולה, מנהלת שירות הריפוי בעיסוק בבי"ח שמיר אסף הרופא, מדריכה ומטפלת מחוננת. סיון למדה פיבוט לפני כשנתיים, ועכשיו היא קולגה וחברה.
השבוע, כשדיברנו, סיון שאלה אותי; "רוצה לשמוע סיפור פיבוט מהמם שהיה לי השבוע בקליניקה?" וכמובן שעניתי "ב-רור!!" ואחרי ששמעתי את הסיפור, ידעתי שהוא רוצה להיות סיפור השבוע שלנו!
וכך סיפרה סיון: ביום שלישי בטיפול של ארבע הגיעו ליהי בת הארבע, ילדה מתוקה ביותר, שמאובחנת עם אוטיזם, ביחד עם תמר, אמא שלה. עוד לא הספקנו להגיד שלום ותמר אמרה: "סיוווווון! את חייבת לעזור לי. אני לא יכולה יותר. ליהי לא מוכנה ללבוש שום דבר מהבגדים שלה. קניתי לה בגדים מקסימים לחורף, אבל היא מוכנה ללבוש רק שתי חולצות משנה שעברה והן קטנות עליה!"
"יאללה, מסיבת בגדים" אמרתי. ליהי בת ה 4 מיד התלהבה. "יש! מסיבת בגדים!"
"מה יש לך בתיק?" שאלתי את אמא תמר, שמיהרה לפתוח את התיק מהגן ולשפוך על המזרן זוג מכנסיים, חולצה וז'קט.
"מצוין" אמרתי ורצתי לארון להביא בובה שיש גם לה כמה פריטי לבוש להחלפה.
התיישבנו שלושתנו על המזרן והתחלנו לשחק. להפשיט ולהלביש בובה, לקלח במים וסבון. בדרך קצת נרטבנו. נשמנו. לא נבהלנו. וחיכינו. עד שליהי תראה סימן כלשהו שאפשר להמשיך.
ואז, נזכרתי שנשארו לי כמה שטרות של כסף מנייר, קמתי וחיפשתי בתוך תיבת המכתבים שעל השולחן. דליתי חמישה שטרות והגשתי לליהי "קחי, את יכולה לקנות עכשיו את הבגדים שלך". ליהי אחזה בשטרות ונראה שאינה בטוחה או מבינה מה לעשות עימם.
שוב קמתי. הבאתי משחק עם דובים שלובשים כל מיני בגדים מצחיקים. ליהי סידרה את הדובים, הלבישה וארגנה אותם בשורה.
לאחר מכן הוצאנו שוב את השטרות והדגמנו את הפעולה של קנייה, כך שכל דובי קנה משהו שרצה, משהו שהיה זמין לנו כמו עפרון, צבע ומספריים.
כשהמפגש עמד להסתיים, ביקשתי מאמא תמר ומליהי שייקחו את השטרות עימן.
הצעתי לאמא תמר שליהי תקנה את הבגדים של עצמה, מהארון הפרטי שלה.
ביקשתי שאמא תפזר את הפריטים על המיטה וליהי תבחר ותשלם. ממש ליד הדלת הוספתי "ובבקשה ליהי, תשלחי לי תמונה של מה שלבשת". ליהי הנהנה בהסכמה.
למחרת הגיעה תמונה אחר תמונה של ליהי, לבושה בבגדים חדשים, חמש תמונות עם בגדים שונים!! בכל תמונה נראתה ליהי מחייכת מאוזן לאוזן ותמר כתבה: "סיוווווון! לליהי יש כל כך הרבה בגדים חדשים שהיא אוהבת וקנתה לעצמה!"
שבת שלום, שתמיד יהיה לנו מי שיראה את צרכינו בעין טובה ויעזור לנו!
בתמונה: "בגדיו החדשים של דוב דובון", משחק וינטג' אמריקאי
