שישי שמח, גם אם חם מדי, בסופו של שבוע מעניין ומלא הפתעות טובות. היום נסענו ליריד שוות מתלבשות של נעמה פרבר, בעודי רוכשת בגדים מהממים, חיבקתי את נעמה והודיתי לה מעומק הלב, שיש לי, כאישה שמנה, מקום לבוא אליו, למצוא בגדים שהופכים את החיים שלי ליותר נעימים ויפים, ולהיות חלק מגישה חיובית, אוהדת ומקבלת לנשים בכלל. אני זוכרת בעבר כמה היה קשה למצוא בגדים במידות גדולות בארץ, וגם אלה שנעשו היו שחורים או כהים, כי כהה מטשטש את הגזרה ומעלים את האישה שמחזיקה בה עם הרקע. אחרי שמצאתי שמלת חתולים הורסת ושרשרת וורודה שתתאים לה, נזכרתי ברגע שבו הבנתי ש"שמנה" ו"רזה" כמו גם "יפה" ו"מכוערת" הם מושגים שהתרבות מחליטה עליהם;
לפני 27 שנים בערך היינו, נועם ואני, בהודו. נסענו אחרי החתונה לטיול של חצי שנה. מהרגע הראשון שנחתנו בהודו, נועם קיבל טפיחות על השכם ואמירות "אישה טובה, בריאה, תתן לך הרבה ילדים". אני לא בטוחה לגבי הטובה, ולגבי הבריאה ולגבי ההרבה ילדים אני ממש בטוחה שלא יצא בדיוק כמו שההודים אמרו, אך מה שכן - התברר שההודים חובבים נשים מלאות ושמנות. יש לך קפלים בבטן? יאללה תלבשי סארי ותציגי אותם בציבור! שני קפלים בבטן זה ממש נכס, שלושה קפלים זה כבר עושר גדול. היה ממש אחלה להסתובב במקום שאני בקטיגורית אידאל היופי שלו.
פעם מילאתי לאיזה מחקר שאלון על חוויית אפליה, וכשחשבתי על כל הסיבות שבגללן אפשר להפלות אותי, לא הרגשתי שמישהו הפלה אותי בגלל שאני אישה שמנה; זה היה נכון עד שהבנתי איך זה לחוות התפעלות, עידוד ותשבחות על גזרתי השופעת, שהיא בדיוק הדבר שהייתי גאה שלא הפלו אותי והדירו אותי בגללו.
שהותנו בהודו הניבה סיפורים רבים, הרגע הקטן הזה התרחש יום אחד, כשהגענו לעיירה שנקראת ג'איסלמר.
ג'איסלמר היא עיירת מדבר יפיפייה ומרוחקת במחוז רג'סטאן בהודו, עם מבצר אדום ומרהיב וטיולי גמלים שלא הלכנו אליהם. יום אחד, במהלך שהותנו שם, הלכתי להסתפר בסלון יופי מקומי.
בזמן התספורת ראיתי שיש כמה כלות שמתכוננות שם ליום נישואיהן ושאלתי אם יש איזה אירוע מיוחד שבגללו יש כמה כלות. הסבירו לי שיש מועדים שהם טובים במיוחד מבחינה אסטרולוגית להתחתן בהם, ואחד מהם חל הלילה. ביקשתי אם אפשר להישאר ולהיות חלק מההכנות, והתקבלתי בשמחה.
שתיתי צ'אי ועזרתי במה שהסכימו לי וכך עברו כמה שעות מרתקות, עד ששמתי לב לפעילות יתר שהתרחשה סביב אחת הכלות, שהנשים הלבישו לה עוד תחתונית ועוד אחת – מתחת לסארי, ואף כרכו בד סביב מותניה. "למה הן מלבישות לה את כל הדברים האלה?" שאלתי את נני הספרית, שהיתה בערך היחידה שדיברה אנגלית, "מסכנה", נני הנמיכה את קולה לטון שנשים בכל העולם בטח משתמשות בו כשהם עומדים להשתתף בצערה של אישה ולהעביר עליה ביקורת בו זמנית, ואז אמרה את הדבר שהיה הסיבה לביקורת ולהשתתפות בצער: "היא ממש רזה".
"ומה הבעיה בזה?" שאלתי,
בשלב זה, כבר הבנתי שלהיות שמנה בהודו זה רצוי, אבל לא הבנתי שלהיות רזה זה ממש לא.
"חמותה לא תשמח" אמרה נני בקול נמוך והסתכלה על הכלה הרזה, שהיתה בשלב זה לבושה באיזה שמונה תחתוניות ושני בדים ונראתה קרובה לבכי. "אנשים יגידו בחתונה שהיא לא טובה כי היא רזה מדי והיא לא תהיה בריאה ולא תביא ילדים, זו בושה גדולה".
"לא נורא, תאכלי הרבה גולאב ג'אמון ותשמיני" אמרה לה המאפרת וצחקה, או שלפחות כך תרגמה לי נני.
האישה הצעירה, כעת לבושה בתחתוניות רבות, עדיין נראתה עצובה וחוששת, אז ביקשתי שנני תתרגם בשבילי, וסיפרתי לה על הארץ הרחוקה והמוזרה שאני באה ממנה, שבה נשים רזות נחשבות לאידאל יופי ולבריאות יותר, ובוודאי היו רוצות להיות היא ולא הכלות המלאות. הבטחתי לה שהיא נראית נפלא, ששמחה היא הקישוט הכי יפה בעולם, ושבעלה לעתיד ומשפחתו כבר פגשו אותה, והם מקבלים אותה למשפחתם למרות רזונה. היא צחקה קצת, על המנהגים המוזרים שיש לנו בארץ הרחוקה שעליה לא שמעה מעולם, ושתינו עוד קצת צ'אי, והיא הורידה כמה תחתוניות עד שהיה לה נוח ואפילו חיוך קטן התגנב לשפתיה. אני רוצה לדמיין שהיתה לה חתונה מהממת ושהיא היתה ממש שמחה.
שבת שלום, הלוואי שכולנו נרגיש יפות ויפים, רצויות ורצויים – ממש כמו שאנחנו!
בתמונה: כלה הודית