יום הולדת שלמות לשרון

שבוע מבורך

השבוע חגגתי את יומולדתי החמישים ושישה ולכבודו סיפור שישי השבוע הוא לגמרי אישי

לקח לי מלא זמן להנות מימי ההולדת שלי, להנות? אני חושבת שלקח לי זמן בכלל לחשוב שזה יום שמח

בילדותי יום הולדת היה פעמים רבות אירוע של ציפיות לא ממומשות ושברון לב, לאחר מכן השתדלתי לא לצפות, כדי למנוע את כאב האכזבה

לא יכולה לדווח על הצלחה רבה בניסוי הורדת הציפיות, כי בשלב מסוים, נגיד באיזור גיל ארבעים, היעדר הציפיות פגש העדר התייחסות של הסביבה ליום הולדתי ואז ניסיתי את טכניקת ה"התמסרות למה שמישהו אחר יעשה עבורי", וגם זה הוציא הודעת שגיאה

כך שעברתי לעשות למען עצמי

ביחד עם העשייה למען עצמי, הגיעו ערימות של שיפוטיות שלילית שלי כלפי עשייה למען עצמי;

בהתחלה חשבתי שעשייה למען עצמי היא אירוע עצוב – כי זה סימן שאחרים לא עושים עבורי ומתוך חוסר, אני נאלצת לעשות למען עצמי

אחר כך חשבתי שזה בוודאי מראה על "צורך בשליטה", אני חושבת עכשיו שמי לעזאזל המציא את הביטוי האומלל הזה? בטח שאני רוצה להיות האישה הבולטת בתכנון וביצוע חיי! ואיך זה יוצא דבר רע?

אחר כך לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה לעצמי ביום הולדתי, ביום שבו ניתן לי חסד מיוחד – לעשות, לרצות, להיות, והיו סידרה של ימי הולדת שהסתיימו ב"בסדר, עוד שנה עברה"

הציפיה לשמוח ולחגוג ביום ההולדת שלי היתה לי כבדה במשך שנים רבות, כך שניסיתי לומר לעצמי ולאחרים שיומולדת הוא לא באמת דבר, ושאישה חכמה משקיעה בכל ימות השנה ויומולדת הוא בעצם לא חשוב

לקח לי זמן ואימון לתת לעצמי בנדיבות, בשמחה ובידיעה שנתינה לעצמי היא אירוע מושלם, והשנה חגגתי את הידיעה הזו ביצירתה של טבעת מהממת שעיצבתי לעצמי בעזרתם האדיבה של סטודיו קווינטנר

השנה, אני שמחה לבשר, היה לי יום הולדת שמח, מלא אושר וסיפוק, שזה אירוע משעשע כי לפני די הרבה שנים, הלכתי לנומרולוגית

זה היה במסגרת יום צוות, שיצרתי עבורי ועבור הנשים שאיתן עבדתי בזמנו;

שאלתי מה הן רוצות לעשות ביום הצוות, והן ביקשו שיהיה משהו מיסטי, נגיד קוראת בקפה או בקלפים או מתקשרת מזן כלשהו, ואחר כך ארוחה וסרט

שאלתי חברה מי מומלצת באזור שאליו נסענו, והיא המליצה על נומרולוגית וכך יצא שמצאנו את עצמנו בביתה של הנומרולוגית, ליד שולחן האוכל שלה, לא ממש יודעות מה עכשיו עומד לקרות

היא שאלה מי רוצה להיות ראשונה ואף אחת לא התנדבה, אז כמובן שאני

היא התחילה בלשאול אותי מה אני עושה אצלה, כי היא ראתה שאני יודעת להסתכל לבד מה עומד להיות, שזה היה אירוע משמח ומבטיח ביחס ליכולותיה לדעת דברים

ואז היא סיפרה לי דברים יפים ועמוקים על עצמי ועל דרכי בעולם הזה, ואמרה ש"בגיל חמישים ושבע אגיע לשלמות"

"שלמות?" אמרתי לה, "למה את מתכוונת? שאמות?"

"לא" היא צחקה, "שלמות במובן שיהיה לך כל מה שאי פעם חלמת ורצית"

"אחלה" אמרתי לה, "נשמע מבטיח"

גיל חמישים ושבע היה נראה אז די רחוק, וממילא לא יכולתי לדמיין לגמרי את אירוע השלמות שבו דובר, אבל זה נהיה סיפור ממש חמוד לספר, ובכל פעם שדיברנו על יום ההולדת ועל מסיבה ולמה אני לא רוצה מסיבת יומולדת עכשיו, הייתי מספרת את הסיפור ואומרת שבגיל חמישים ושבע, כשאגיע לשלמות, אפיק מסיבה מדהימה

לאורך השנים המסיבה של גיל חמישים ושבע הלכה והתהוותה כאירוע בעולם;

היא תהיה בנוסח מסיבת התה של הכובען המשוגע מעליסה בארץ הפלאות, יהיו בה פינות שבכל אחת מהן תהיה משימה מדליקה אחרת, שתפיק תוכן וחוויה ומשמעות, ואוכל ושתיה ועיצוב שיתאימו לה

אנשים יקרים לליבי יבואו, יהיו תחפושות מהממות ואיפור וציורי גוף עם מלא נצנצים ואבק פיות

נעבור בין הפינות, נשתה, נאכל ונתמלא בקסם

חלק מהקסם של מסיבת השלמות היה שבהתחלה הרעיון של שלמות היה נראה מופרך, אני חושבת שבגלל הבלבול שלי בין המושג "שלם" למושג "מושלם"

"מושלם" קשור למענה מוחלט לציפיות והגדרות של החברה או של זולת כלשהו, ללא פגם או טעות; התלמיד המושלם, העובד המושלם, האמא המושלמת, כזו מעולם לא יכולתי להיות, כי אני רחוקה ממש מאיזושהי הגדרה של מושלמות העונה לציפייה או מוסכמה חברתית

"שלם" הוא אירוע לגמרי אחר, הנה ההגדרה ששיעשעה אותי והתחברתי אליה בשלמותה;

חי בשלום (עם עצמו, עם עובדות ומעשים)

(בחשבון) (מספר) שאין בו שארית המובעת בשֶבר

(בדקדוק) (שורש) שאותיותיו יַציבות, כגון מכ"ר (מֶכֶר, מוֹכֵר, הִתְמַכְּרוּת, מִמְכָּר, נִמְכְּרוּ וכדומה)

לפני כשבע עשרה שנה, במהלך התואר השני, נדרשתי לצלם בווידאו פגישה שלי עם מטופל ולתמלל אותה. האירוע היה רב רושם, כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את עצמי לאורך שעת טיפול, ואז הקלדתי את השיחה, מילה במילה, אירוע שארך זמן רב, טרם הופעתו של הקוסם קלוד בחיינו

אחד הדברים המביכים עבורי, אז, שאליהם שמתי לב, היה שאני משתמשת הרבה במילות סרק כמו "כזה, כאילו" ודומיהן, והחלטתי שאשתדל לצמצם את הסרק ולהתמקד בעיקר, אבל זה סיפור לפעם אחרת,

אני מזכירה את העובדה הזו כאן כי היא קשורה לרגע קטן- גדול שאני רוצה לספר לכן עליו;

כשאני מתעייפת, יש לי בעיות שליפה של מילים ומושגים, ובתקופה הזו התופעה היתה בולטת מאד, כך שהיו מצבים שבהם יכולתי לבקש מבני הבית להביא לי את "זה" או "הזה" ולתסכולם הרב, להיענות לבקשתם לפירוט ב"נו, הזה, שם"

יום אחד, לאחר ה"זה" השני או השלישי באותו היום, אלעד, בני, אמר לי;

"אם עוד פעם אחת תבקשי את ה"זה", אני אקח את בקבוק המים שמונח פה, אכתוב עליו "זה", ואתן לך אותו בכל פעם שתבקשי את "זה""

וכך, גבירותי ורבותי, הפסקתי להגיד "זה" והתחלתי להגיד "דבר", שהוא מילה הרבה יותר מכבדת מ"זה" וגם, יש לומר, הרבה יותר מדבקת, קליטה ומשעשעת

עם כניסתי לשנתי החמישים ושבע, אני יכולה לספר לכן בשמחה, ששלמות היא דבר, תמיד משתנה, תמיד עושה מקום לעוד, בסקרנות, בהודיה בפליאה ובחקירה

תודה מעומק ליבי על ההקשבה, על השותפות לדרך, על ההתייחסות האוהדת והמכבדת לכל החלקים שאני מניחה כאן ובמקומות אחרים בעולם, תודה על המפגשים ועל כך שאתן ואתם חלק מהקבוצה שלי ברגע הזה בעולם

שבוע טוב

בתמונה: מסיבת עליסה שמישהו באמת יצר בעולם