שישי שמח! הכל ירוק, השמש זורחת והפרחים פורחים, זו תקופת השנה החביבה עלי ביותר! בשבוע שעבר נזכרתי בסיפור חמוד מהעבר, ואתמול סיפרתי אותו לבנות בקבוצת ההדרכה של אחר הצהריים ושמתי לב שהן כתבו מלא. כשא.נשים כותבות מלא, אני מבינה שיש איזו תועלת מבחינתן במה שאני מספרת, אז החלטתי שאספר את הסיפור גם לכן ונראה מה תגידו.
לפני הסיפור, כמה מילים מקצועיות; הרבה פעמים ילדים מגיבים בעוצמה רגשית גבוהה למצבים שונים. נגיד בוכים, צועקים, מקללים וכאלה. הוריהם ואנשי החינוך מנסים להבין מה קרה, ואם נראה להם שמה שקרה הוא לא דבר גדול, הם יגידו בדיוק את זה. "לא קרה שום דבר" או "זה לא כזה נורא", לחילופין, הרבה פעמים אומרים לילד מה לא לעשות; "תפסיק מייד לקלל, אנחנו לא מקללים" או "לא תהיה פה הרמת ידיים".
הגישה בפיבוט היא שונה. כשמישהו מראה מצוקה במצב מסויים, אחד הדברים הראשונים שנעשה כדי לנסות לעזור לו, יהיה מה שאנחנו קוראות "הזדמנות הוגנת להצליח", כלומר, נגיד לו ונדגים לו מה מצופה ממנו, נלמד אותו מה ואיך כן אפשר לעשות ונחזק אותו בביצוע.
הסיפור שלנו היום הוא בדיוק על התערבות כזו.
נתי היה בכיתה ב' כשהוריו פנו אלי. הוא, ואביו שני אחיו ואחותו אובחנו עם קשיים בקשב וריכוז וכל אחד ואחת מהם טופלו על ידי מטפל.ת אחר.ת, מה שאמר שההורים היו ממש עסוקים בלהפגש עם מטפלים ולהקשיב להם ולעשות שיעורי בית. באחת מפגישותיי עם ההורים, עלה נושא ההתפרצויות בצהרון. הבעיה היתה ששוב ושוב קראו להורים לקחת את נתי מהצהרון כי הוא התפרץ, צעק וזרק דברים.
"המטפלת הקודמת אמרה לנו שזו בעיה בוויסות רגשי" אמרה נילי, אמא של נתי "אבל מה לעשות שהוא מת על כדורגל, והם משחקים מלא בשעות שאחרי בית הספר, וכל פעם שהקבוצה שלו מפסידה הוא משתולל". "נשמע לי כמו משהו שאני יכולה לעזור בו" עניתי בחיוך "סדרו לי פגישה עם צוות הצהרון, ואם הם רוצים, אעזור להם לעזור לנתי".
אני עוצרת רגע כדי להגיד לכן משהו, הרבה פעמים שואלים אותי למה בחרתי לעבוד עם ההורים, המחנכים והמטפלים בשטח, ולאו דווקא ישירות עם הילד או האדם עצמו. התשובה היא שכשצוות חינוכי או טיפולי או משפחה רוכשים נכס של ידע ומיומנות, הם יכולים לתת ממנו ולעזור באמצעותו להמון אנשים, שזה מאד משמח אותי.
כל צוות הצהרון חיכה לי ביום שלישי אחד בבוקר. הילדים היו בבית הספר וכולנו התרווחנו עם משקה חם מסביב לשולחן.
דריה, מנהלת הצהרון, סיפרה לי שהילדים, לרוב הבנים, מאד אוהבים לשחק כדורגל ולפעמים גם משחקים אחרים, ושהרבה פעמים, כשקבוצתו מפסידה, נתי מתפרץ. היא תיארה שהצוות ניסה להכין איתו מראש תוכנית למצב כזה, אבל בזמן אמיתי, זה לא עובד.
"רק לנתי קשה להפסיד?" שאלתי את הצוות, "לא" אמרה דריה, "יש עוד ילדים שקשה להם ויכולים לקלל ולאיים, אבל הוא גם זורק חפצים ומרביץ". "אז מה דעתכם שאת הטורניר שלנו של להצליח להפסיד, נעשה עם כל הילדים?" הצוות הסכים בשמחה.
"מה אתם אומרים על להפסיד?" שאלתי את הצוות, וראיתי איך מסביב לשולחן הפרצופים שלהם מקבלים צורה של שאלה. "מה אתם מרגישים כשאתם מפסידים?" המשכתי "זה כיף"?
"לא" אמר אריאל המדריך בהיסוס ופרש את ידיו בתנועת אין מה לעשות, "אבל זה חלק מהחיים". "וחשוב להפסיד בכבוד" אמרה שיר המדריכה "אי אפשר להשתולל בכל פעם שמפסידים",
"שניכם ממש צודקים ותיכף נגיע לאיך עושים את זה, אבל בינתיים בואו נדבר על איך מרגישים כשמפסידים" עניתי. "אני למשל, ממש שונאת להפסיד. אם למשל יש משרה שאני רוצה ולוקחים את מישהו אחר, אני מרגישה שהפסדתי, או אם יש מכרז שניגשתי אליו ולא זכיתי".
"טוב, זה ברור, אף אחד לא אוהב להפסיד" אמרה דריה. "כדי ללמד את הילדים איך להצליח להפסיד, קודם כל בואו נתנסה רגע באיך אנחנו מרגישים ומה אנחנו עושים כדי להתמודד עם הרגשות והמחשבות שעולים אצלנו כשאנחנו מפסידים" אמרתי. "כשאני מפסידה אני כועסת על עצמי" אמרה שיר, "מעולה" אמרתי "מה את אומרת לעצמך?" "שאולי יכלתי לעשות יותר טוב, שאולי אני בכלל לא מספיק טובה או מתאימה"
"ומה את מרגישה כלפי מי שניצח?" שאלתי "מה בא לך לעשות לו?" הצוות הרים אלי את העיניים וניכר היה שהם לא בטוחים אם מותר להם להגיד בחופשיות את האמת, לרגע היה נראה שהאוויר עומד בחדר בציפיה דרוכה;
"אני רוצה לתת למנצח סטירה בכל הכוח" אמרתי,
"נכון" אמר אריאל בהקלה "גם אני". "ומכות, מלא מכות" אמרתי בחיוך "להוריד למנצחים החצופים האלה את החיוך המתנשא מהפנים" האוויר בחדר חזר לזרום וכולם צחקו.
כמה דקות השתעשענו ביחד בפנטזיות הרס וחורבן כלפי המנצחים.
"אז נראה לי שאפשר להגיד שלהרגיש תסכול וכעס ודחפים תוקפניים כשאתה מפסיד זה דבר טבעי, אתם מסכימים?" שאלתי את הצוות,
"כן" אמרו כולם בחיוך.
"מעולה, עכשיו בואו נראה מה אתם יודעים לעשות בקשר לזה, ואיך אתם מצליחים לא להרוג אף אחד כשאתם מפסידים" אמרתי.
"אני מקללת בלב" אמרה שיר, "אני לוחץ את היד של המנצח ממש ממש חזק ומאחל לו בהצלחה אבל אחר כך משמיץ אותו כשאני מספר את הסיפור למשפחה שלי ואנחנו צוחקים ביחד" אמר אריאל. "אני בוכה לפעמים" אמרה דריה, "אבל רק אחר כך, כשלא רואים, ואחר כך יוצאת לרוץ בשדות, לפרוק את התסכול". "אלה שיטות שעובדות בשבילכם, עכשיו בואו נראה איזה שיטות נלמד את הילדים" אמרתי לצוות.
בטורניר להצליח להפסיד, נתחיל בכך שתעשו עם הילדים את מה שעשינו עכשיו. תנו לילדים לבטא את מה שהם מרגישים כשהם מפסידים, קחו דוגמאות לסוגים של הפסדים, ותבטיחו להם שמה שהם מרגישים וחושבים הוא טבעי ותקין.
עכשיו תסכימו איתם שלפגוע במישהו בגלל שהוא ניצח זה משהו שאסור לעשות, אבל זה אתגר ממש קשה, ותתחילו להציע דרכים שבהן כן אפשר לבטא כעס ותסכול בלי לפגוע במישהו אחר.
"לקלל בלב" אמרה שיר, "כן", אמרתי, "אבל זו רמה ממש גבוהה, אולי נחשוב איפה כן אפשר לקלל, נגיד בשירותים".
"ואם רוצים להרביץ"? שאלתי את הצוות "איך אפשר?"
"יש עמוד חשמל מעץ שאפשר להכות בו במקלות" אמר אריאל, "מצוין" אמרתי "ותנו לילדים להציע רעיונות משלהם, הם בדרך כלל מבריקים בזה".
נפרדנו בחיוך ואחרי כמה ימים הגיע טלפון מדריה; "את לא מאמינה מה קרה!" "מה קרה?" "הילדים ממש התלהבו מהרעיון, הם החליטו להמציא קללות משלהם וקבעו שתים או שלוש מילים בג'יבריש, שיהיו קללות שמותר להגיד אבל לא מעליבות אך אחד" "זה רעיון מעולה!" אמרתי "איזה גאונים" "הם החליטו על שלוש תחנות – קללות, מכות לעץ וזריקת אבנים לארגז החול הישן". המשיכה דריה.
"והם משתמשים בזה?" שאלתי, "אז זה מה שמדהים" אמרה דריה "כולם השתמשו וצחקו כמה פעמים ועכשיו כמעט ולא משתמשים יותר, אולי ילדים ספורים".
"ומה עם ההתפרצויות של נתי?" שאלתי בחיוך
נהיה שקט.
"ואללה אין" אמרה דריה. "וילדים אחרים צריכים עזרה בלהפסיד בכבוד?" דריה חשבה עוד רגע, "ואללה לא".
"בדיוק" אמרתי בחיוך.
שבת שלום, לכו להסניף את הירוק והשמש!
בתמונה: סביוני אביב במעגלים ליד ביתי
