שבוע שמח ומואר, מלא פריחה וציוצי ציפורים.
הסיפור שכתבתי בשישי נראה לי קצת על הצד האפל, ולא מתאים לסוף השבוע,
כך שבמקומו נשלח אליכן באהבה סיפור קטן, שסיפרתי וחשבתי עליו הרבה במשך השנים.
הוא עוסק בדברים שאנו עושות ועושים בהיסח הדעת, בכך שלעיתים העזרה האמיתית שאנו, בני ובנות האדם, מושיטים אלה לאלה – אינה בתוך איזה קליניקה, או במסגרת רשמית כלשהי
שרגעים שונים בחיינו נושאים בתוכם את הכוח והאפשרות להשפיע באופן עמוק על חיינו ועל חיי אחרים.
הזמן הוא לפני כעשרים שנה, המקום הוא מחוץ למכון בו עבדתי בסיפורנו הקודם – בעיר הסמוכה למקום מגורי.
יום אחד התקשרה אלי אישה שלא הכרתי. היא הציגה את עצמה כאיריס, עובדת סוציאלית מהמכון הפסיכולוגי שהיה צמוד למכון להתפתחות הילד. היא אמרה שהיא מתקשרת להגיד לי תודה על כך שהצלתי את המטופלת שלה ורצתה לדעת מה עשיתי.
"את בטח מתבלבלת" אמרתי לה, "אני מרפאה בעיסוק, אני לא חושבת שאני זו שהצלתי את המטופלת שלך".
"את שרון שני גונן?" שאלה איריס, שנשמעה כמו אישה שהראש שלה דווקא מוברג טוב על כתפיה,
"זו אני" עניתי.
"ואת עובדת במכון להתפתחות הילד?"
"כן".
"אז זו את".
"מי המטופלת שלך ואיך בדיוק הצלתי אותה?" שאלתי בתמהיל של תימהון וחוסר אמון, קצת נבהלתי שאיריס התקשרה לנזוף בי שהתערבתי במשהו בטיפול שלה ולכן התחלתי להסביר שלא ייתכן טיפלתי בשום מטופלת שלה.
"זו אישה שאני עובדת איתה כבר זמן מה, היא וילדיה סובלים אלימות קשה מצד אבי המשפחה וניסיתי בכל כוחי לשכנע אותה לצאת מהבית וללכת למקלט לפני שיקרה אסון" ענתה איריס.
"לפני שבועיים, ביום שני הגשום הזה שהיה – היא ישבה אצלי שוב, הפעם גייסתי גם את מנהלת המכון ושתינו ישבנו ודיברנו אל ליבה, והיא לא התרצתה. היא יצאה לתחנת האוטובוס ואנחנו עמדנו ליד החלון והרגשנו נורא, כי לא ידענו מה עוד לעשות כדי לעזור לה להינצל.
שעתיים מאוחר יותר היא התקשרה ואמרה שהחליטה לצאת כי שרון דיברה איתה, וביקשה שנגיד לך תודה. כמובן שרצינו לדעת מי זו שרון ואז היא אמרה את שמך המלא, לקח לי רגע להשיג את מספר הטלפון שלך מהמכון, כי רציתי להודות לך ובוודאי תשמחי לדעת שהיא במקלט עם ילדיה".
"יום שני לפני שבועיים, חשבתי בקול רם, עם מי דיברתי ביום שני לפני שבועיים?"
ואז נזכרתי;
כדי להגיע למכון, הסתייעתי במכוניות מ"סידור הרכב" של הקיבוץ. המשמעות היתה שבכל פעם הייתי מקבלת רכב שונה.
באותו היום, שהיה יום גשום וחורפי של ינואר או פברואר – נכנסה אחת מהקולגות שלי ושאלה של מי הקנגו שחונה ממול. לקח לי רגע להבין שמדובר על הרכב שלי מאותו היום.
"הוא עומד על פנצ'ר" היא אמרה.
כמובן שהתקשרתי לנועם שיבוא, כי בואו, לא היה מצב שאחליף פנצ'ר בקנגו, וכשהוא התקשר להגיד שהוא בדרך, יצאתי לחכות לו ליד הרכב.
כשעליתי למעלה התחיל לרדת גשם, כך שנכנסתי לתחנת האוטובוס שהיתה בסמוך, וישבתי על הספסל. אישה עלתה במעלה הרחוב מכיוון השירות הפסיכולוגי, והתיישבה לידי.
הייתי עסוקה במתי נועם יגיע וכמה זמן זה ייקח והאם אספיק לטיפול הבא שלי או שאצטרך לארגן משהו אחר, ובזמן שהמחשבות שלי עסקו בכל הנושאים החשובים האלה – ניהלתי שיחה בהיסח הדעת עם האישה שישבה לידי. הסתכלתי בעיקר קדימה לכיוון האוטו, אני לא זוכרת איך היא נראתה, בוודאי גם לא שאלתי לשמה.
אני לא זוכרת, עד היום, למרות כל מאמצי, את תוכן שיחתי איתה.
אני כן זוכרת שכשנועם הגיע ואמרתי לה שלום והמשך יום טוב והתחלתי להתרחק, היא נעמדה פתאום ושאלה לשמי, ואני הסתובבתי ואמרתי "שרון".
"איזה שרון?" היא חצי צעקה, כי הייתי כבר קצת רחוקה וירד גשם "שרון שני גונן" צעקתי בחזרה "להתראות!"
"אני בטוחה שזו את" אמרה איריס, "המטופלת אמרה את שמך המלא וביקשה שאגיד לך תודה"
"אני ממש לא יודעת מה עשיתי" אמרתי לאיריס, שבוודאי חשבה שאני מצטנעת, אמרה שוב תודה ונפרדה.
חשבתי הרבה על הרגע הזה לאורך השנים, שבו ברגע של היסח הדעת אנו עושות או עושים דבר שמשפיע על חייו של האחר. הוא השפיע עלי לנסות ולשפר את הנוכחות שלי, לשים לב שדעתי נמצאת איתי ברגעי שיחה עם אחרים.
הבנתי שהכוח, זה שמאפשר לי לעזור לאחרים או להשפיע עליהם, ממשיך לפעול גם כשדעתי עסוקה בדברים אחרים, הפעם הוא עבד לעזרת הזולת, אך יכולות להיות בוודאי פעמים שבהם יוכל לפעול באופן אחר, וטוב שתהיה שם מבוגרת אחראית שתשים לב, נגיד דעתי.
שבת טובה שתהיה,
שתמיד נזכה להשפיע לטובה.
