שישי שמח, איזה תאריך יפה היום! גשם ירד והצמחים ממש שמחים בו ונוצצים בגינה.
הסיפור של היום הוא קטן, ונזכרתי בו לאחרונה בפגישה עם בני וגלי, ההורים של אדיר.
אדיר הוא ילד יקר, הוריו זכו לו בגיל מבוגר ואחרי מאמצים רבים. בגיל חמש הוא עדיין מרגיש קטן וחסר אונים, צמוד לאימו ונראה שהוא מתקשה להיות עצמאי בעולם. הדבר הראשון מבחינתי הוא להבין את עולמם של לקוחותיי, "ספרו לי על אדיר" ביקשתי. "הוא הילד הכי חכם והכי יפה שהכרתי" אמר בני, "ואני יודע כי אני רואה מלא ילדים". "הוא מרכיב פזלים של גיל עשר!" אמרה גלי, "אמרתי לך, מבריק" אמר בני. "אתם יודעים" אמרתי להורים בחיוך "שמות תואר שאומרים לילד הרבה פעמים יכולים להיות עם תופעות לוואי".
"איזו תופעת לוואי יש להגיד למישהו שהוא חכם ויפה?" שאל בני בתדהמה, "למילים יש כוח" אמרתי, הפעם ברצינות "והורים הם חשובים, וכשהורים ואנשים חשובים אחרים בחיי הילד אומרים לו משהו הרבה פעמים, לפעמים הוא בטוח שזה נכון, לפעמים הוא הכי משתדל שזה יהיה נכון, ולפעמים זה מחייב אותו לדבר שהוא לא מרגיש שהוא יכול לעמוד בו".
"זה ממש נכון" אמרה גלי "אבא שלי היה קורא לי האור של החיים שלו, והרגשתי שאסור לי להיות עצובה, כי אז מה יהיה על אבא שלי?"
בני שתק, ניכר היה שהוא חושב...
"אני רוצה לספר לכם סיפור קטן על הכוח שיש למילים של ההורים" אמרתי, והם הרימו את העיניים, כך שהמשכתי;
"יום אחד התקשרה אלי רינת, גננת שעבדתי איתה וביקשה שאעזור בדחיפות לקולגה שלה. "לא ממש טיפול" היא אמרה "יש איזה עניין עם הילדה שלה והיא צריכה עצה טובה ואמרתי לה שלך תמיד יש", כך יצא שקבעתי פגישה עם אור, הגננת החברה של רינת, ועם בן זוגה אופיר. בצידו השני של המסך פגשתי זוג מקסים, אנשים ממש יפים ונחמדים שהיו מלאי רצון טוב ודאגה לבת שלהם.
"סתיו היא הבכורה שלנו", פתחה אור "ילדה נפלאה מכל הבחינות",
"את יכולה לשלוח לי תמונה או ווידאו שלה?" ביקשתי, כמו שאני לפעמים מבקשת כשאני לא רואה את האדם שעליו מדובר. תוך שתי דקות היתה תמונה אצלי בטלפון וכשפתחתי אותה ראיתי את אחת הילדות היפות ביותר שראיתי מעודי. יופי של תמונת שער במגזין, יופי של נסיכת דיסני.
"וואו איזו ילדה יפה יש לכם" אמרתי להם, כי זו הייתה אמת בולטת וחד משמעית.
"טפו, מכוערת" אמרה אור ואופיר חזר אחריה ואמר "מכוערת מכוערת" והוסיף ונקש בשולחן לידו שלוש נקישות. "מאז שהיא נולדה כל המשפחה מפחדת עליה" הסבירה אור "כזאת ילדה מכוערת, זה יכול להביא ממש עין רעה". "אני מבינה" חייכתי, "באמת לא פשוט להחזיק יופי כזה".
"מה הבעיה שלשמה התכנסנו?"
"לאחרונה סתיו עצובה וכועסת" אמרה אור "זה לא קרה לנו אף פעם, היא תמיד כזו ילדה שמחה, כל התמונות שלה עם חיוך וכל הציורים שמחים".
"כמה זמן כבר היא עצובה וכועסת"? שאלתי, ההורים חשבו רגע. "אולי שבועיים" אמרה אור "מיום שלישי לפני שבועיים" אמר אופיר, "הסתכלתי ביומן, ונזכרתי שזה היה היום שלקחתי אותה מהגן, את זוכרת? היום הארוך שלך עם השיחות הורים? והיא צעקה ובכתה בסופר כי היא רצתה איזה גלידה שלא היתה שם".
"נשמע לי שקרה משהו בגן, ועכשיו שהבנתם בדיוק באיזה יום זה היה, תוכלו לשאול את הגננת שלה מה בדיוק קרה".
"חכי שניה" אמרה אור "הגננת שלה היא חברה שלנו, אני מרימה לה טלפון עכשיו",
נירית, הגננת של סתיו מייד זכרה מה היה, "זה היה היום שבו התחלנו לדבר על פורים ועל הצגת פורים המסורתית שלנו" היא אמרה, והסבירה שמדובר בסיפור פורים המסורתי, כאשר ילדי הגן מתחלקים לתפקידים, כל אחד לפי מה שבא לו להיות; מרדכי, המן, ושתי, אסתר וכן הלאה.
"ומה סתיו בחרה להיות?" שאלתי בסקרנות, "באמת התפלאתי" אמרה נירה "היא בחרה להיות ושתי". "כנראה שהיא ממש בטוחה בעצמה" אמרה אור "כי אצלי בגן בדרך כלל בנים מתנדבים לתפקיד הזה, אף בת לא רוצה".
"באמת שאלתי אותה אם היא בטוחה" אמרה נירה, "כי היא נראתה מכונסת ועצובה קצת" אבל היא אמרה שכן, אז נתתי לה.
הצעתי שהם יחזרו לסתיו, וישאלו אותה יותר לעומק על הבחירה שלה להיות ושתי, ואז בילינו חצי שעה בערך בללמוד איך לשאול את סתיו כך שהיא באמת תצליח לענות להם, והם הלכו לדרכם.
בתשע בערב באותו יום, אור שלחה לי הודעה נסערת והתקשרתי אליהם;
"את לא מאמינה מה הסיפור" אמרה לי אור ומייד המשיכה "זה בדיוק כמו שאמרת! היא רצתה להיות אסתר, אבל נירית הגננת אמרה שאסתר הייתה יפה, וסתיו אמרה שהיא ממש מכוערת אז היא לא יכולה להיות אסתר".
ישר הבנתי מה קרה; "כל כך פחדתם מעין הרע שלא רציתם להגיד בקול רם כמה היא יפה, ואמרתם במקום יפה מכוערת?" שאלתי, וכבר ידעתי את התשובה.
"כן" אמרה אור בבכי "היא חשבה שכולם אומרים לה שהיא מכוערת, ושהיא לא יכולה להיות אסתר היפה, כי מכוערת יכולה להיות רק ושתי".
"ומה עשיתם?" שאלתי את אור בשקט,
"התנצלנו בפניה, שלא הסברנו לה למה התכוונו, הסברנו שבעדה שלנו ככה מקובל להגיד כשלמישהו יש משהו ממש טוב או יפה, כדי שלא יתקלקל וייהרס. אמרנו לה שהיא הילדה הכי יפה בעולם, ואחר כך התקשרנו אחד אחד לכל בני המשפחה, והם אמרו לה גם".
"תספרי לה מה היא בחרה" אמר אופיר ברקע ואור המשיכה;
"אמרנו לה שהיא יכולה לבחור איזה תפקיד שהיא רוצה במחזה, שהיא מתאימה לכל תפקיד שהיא רוצה, ואז היא חשבה רגע ואמרה שזה בסדר, אבל היא מעדיפה השנה להישאר ושתי, שהיא עוד לא התרגלה להיות יפה ויותר נוח לה ככה".
"ואז היא חיבקה אותנו ואמרה שלא נהיה עצובים" הוסיף אופיר כי אור היתה נסערת מכדי להמשיך את הסיפור "ושאולי לא נגיד יותר את המילה ההיא (מכוערת) לאף אחד".
"אסתר או ושתי" אמרתי להם "הילדה שלכם כבר מלכה".
ומה עם בני וגלי? הסכמנו בינתיים שבמקום להגיד לאדיר שהוא הכי חכם והכי יפה, נתפעל מדברים שהוא עושה, למשל כשהוא עצמאי, כשהוא נהנה, כשהוא חושב על דברים ומחליט ועוד מעשים שלו בעולם, שההורים חושבים שהם טובים ומועילים ורוצים שימשיך לעשות אותם. כי תארים זה נחמד, אבל בעולם הזה מעשים הם הדבר שקובע!
שבת שלום!
בתמונה: המלכה אליזבת בילדותה
