בלשי המצוקה

השבוע היה עמוס כל טוב, משפחות, צוותים ואנשי מקצוע חלקו איתי סיפורים מרתקים,

וכמובן "לי כל גל נושא מזכרת" שזה אומר שלפעמים מגיע סיפור שמייד מעלה בזיכרוני סיפור אחר.

והסיפור שעולה בזיכרוני מסופר לאנשים הפונים לעזרה, ללמדם כמה דברים חשובים;

אני מכירה כזה ויודעת לעזור, הם לא לבד, אנשים טובים אחרים, ממש דומים להם, היו במצב הזה ונחלצו ממנו וגם הם ייחלצו. סיפורים הם דרך לחבר לבבות ונשמות.

הסיפור שלנו היום עוסק בשפה סימבולית,

שפה סימבולית היא שפה שאנשים במצוקה מדברים בה כשכואב להם ואין להם מילים לספר לנו מה קרה להם.

השם וההגדרה לקוחים מאליזבת קובלר רוס, ואתן ממש מוזמנות ומוזמנים לקרוא אותם במקור

בספרה משנה התודעה "המוות חשוב לחיים".

למה חשוב לנו להבין שפה סימבולית? כי לפעמים ההבנה הזו יכולה לתת לנו את התובנה הדרושה כדי לעזור.

ולפעמים, זו עוד דרך להיות עם אדם בכאבו, שלא יהיה לבד, שפחות יפחד.

כדי להבין שפה סימבולית צריך לדעת שיש דבר כזה, ואז לפתוח את המוח והלב ולהיות קצת בלשים, כי המילים או המעשים שהאדם במצוקה עושה – יכולות להיות בשבילנו תמרור שמספק כיוון לעזרה.

גדי ורונה פנו אלי לעזרה בהפניית הפסיכיאטרית שהלכו אליה עם גילי, ילדתם בת הארבע וחצי

שהחלה לתלוש את שערותיה ולבלוע אותן חצי שנה קודם לכן.

גדי איש מחשבים ורונה רופאה, גרים בדירה רחבת ידיים בשכונה נעימה בעיר ירוקה,

שתי בנותיהם, גילי ונירי בת השנתיים – נראות כמו בובות מחנות צעצועים,

כאלה עם בקבוקים בלונדיניים ופנים מתוקות.

באותם ימים, לפני הקורונה ועם הרבה פחות פקקים – הייתי עושה ביקור בית אצל כל מי שפנה לטיפול עם ילד או ילדה ובמידת האפשר גם ביקור במסגרת החינוכית,

נפגשתי עם גדי ורונה אצלי בקליניקה ואחרי מספר פגישות החלטנו שאלך לראות את גילי בגן, ואגיע אליהם לביקור בבית.

מאות ביקורי בית ערכתי במהלך השנים, הדפוס וההרגלים שלי בביקורי הבית השתנו מעת לעת וממשפחה למשפחה, לעיתים הביקורים היו מובנים מאד, עם שלבים ופעילויות.

ולפעמים, כמו בפעם הזו, הביקור נראה קצת כמו ביקור חברתי,

הגעתי לדירתם, עשינו קפה וישבנו ליד האי במטבח, על כסאות גבוהים,

נירי ישבה בכסא תינוק מותאם, וגילי בכסא רגיל,

הן קיבלו תה של ילדות.

תוך כמה דקות גילי החלה לטבול את העוגיות בתה, ולפורר אותן לעיסה בכוס,

את העיסה היא ערבבה בכפית והחלה למרוח סביבה.

בשלב הזה אבא הציע שאולי יעברו לשחק בסלון, שאל את גילי מה היא רוצה, והיא בחרה צעצוע של פישר פרייס – משהו עם קולות ומתגים על רקע לבן, אלקטרוני שעובד על בטריות

הכרתי את הצעצוע, בעיקר כי הייתי נתקלת בו בחנויות ואף פעם לא קונה בשל מחירו הגבוה, מה שקוראים אצלנו "צעצוע של הביוקר".

ישבתי עם ההורים בסלון לשתות קפה בזמן ששתי הבנות שיחקו בסלון, כל אחת בענייניה

תוך זמן קצר גילי לקחה את התה המעורבב עם העוגיות מהשולחן, והחלה מוזגת אותו לשקעים שונים שהיו בצעצוע,

ההורים ואני ראינו את מה שעשתה, ואף אחד מאיתנו לא הגיב,

אני בגלל שבאתי לצפות במה שהם עושים בהכי רגיל שלהם,

והם? פשוט המשיכו בקפה ובשיחה, בעת שגילי שופכת את עיסת התה על הצעצוע היקר.

מכירות את זה שממש בא לכן לנער מישהו? אז זה מה שהרגשתי כלפי ההורים באותו רגע, ובדיוק אז גילי גמרה לשפוך את העיסה וקראה לי לבוא איתה.

היא הראתה לי את החדר שלה, ואת החדר של ההורים ואז היא סימנה לי באצבע לבוא איתה ופתחה דלת של חדר קטן מול הכניסה, שהתברר כחדר שירותים צר,

היא נכנסה וקראה לי לבוא איתה.

נכנסתי בקושי, כי אני אישה גדולה וזה היה חדר קטן, והיא סגרה אחרינו את הדלת בנחישות.

"שבי פה" היא החוותה על מושב השירותים, סגרתי את הקרש והתיישבתי על השירותים.

היה לי ברור שהיא רוצה ממני דבר חשוב, וחיכיתי בסבלנות שהדבר יגיע,

היא התקרבה אלי, רכנה קרוב ולחשה - "יש פה רוחות רפאים".

"איפה הן נמצאות"? שאלתי אותה,

"כאן" היא ענתה "וגם בעציץ ליד הכניסה".

"הן מפחידות, הרוחות רפאים האלה"?

"כן" ענתה גילי.

"ומי יודע לגרש אותם"? אבא ואמא?" שאלתי,

גילי נחרה בבוז "לא, ממש לא".

"מי כן יודע"? שאלתי אותה,

"סבא וגם סבתא לפעמים" היא ענתה.

"אוקיי", אמרתי "את רוצה לבקש ממני משהו"?

"כן" ענתה גילי "שתלמדי את אבא ואמא".

"תודה שסיפרת לי" אמרתי לגילי, "אני אלמד אותם".

בפגישה שאחרי הביקור העליתי את בפני ההורים את מה שראיתי,

את תקרית תערובת התה והצעצוע, שבה לא התערבו,

ואת מה שאמרה גילי.

"אתם יודעים", אמרתי, "שמתי לב שחסרה לכם בבית המילה "לא",

"וגילי סיפרה לי שיש רוחות רפאים שאתם לא מצליחים להוציא מהבית,

אז אולי יש איזה סיפור מהעבר שבגללו אתם לא אומרים לא"?

"כן," ענתה רונה, "באמת יש",

"בילדות שלי, אבא ואמא שלי היו מאד קפדניים, הכל היה צריך להיות בדרך מסויימת,

המון דברים היו אסורים והפחידו אותם, וכשחשבתי על האמא שאני רוצה להיות החלטתי שאני לא אהיה כזאת,שאני אתן לילדות שלי לחוות את העולם בלי לא.

כשהתחתנו והתחלנו לדבר על ילדים זה היה תנאי שהצבתי לגדי, שאני לא מוכנה שהבית שלי יהיה כמו של הורי".

"את יודעת", אמרתי לה, "רוח הרפאים שלך, הזיכרון הרע מהעבר, הפכה אותכם לרוחות רפאים

כי "לא" הוא לא רק רע, "לא" הוא שמירה והגנה על אנשים ועל רכוש, "לא" הוא הצד שיש בו אסרטיביות והחזקה ואפשר לסמוך עליו שיעמוד גם אם הילד לא מרוצה או שהמצב לא נעים.

אתם ויתרתם לגמרי על ה"לא" ועכשיו הילדה שלכם עושה את כל מה שעולה על רוחה, ולא סומכת עליכם בכלל שתוכלו לשמור ולהגן עליה מההתנהגות של עצמה, או מדברים אחרים שיבואו,

ובינתיים היא מבוהלת, מלאה חרדה בלי מילים.

היא מבקשת ממני שאלמד אותכם לסלק את רוחות הרפאים מהבית,

האם אתם מוכנים לעשות זאת בשבילה"?

הם היו מוכנים.

עבדנו ביחד זמן מה, הם למדו כישורים והתאמנו בהם,

רוחות הרפאים הוצאו מהבית, ובמקומן עברו לגור בו שמירה והגנה.

בתמונה: מכסחי השדים, מעיפים רוחות רפאים ממקומות שאליהם הן אינן מוזמנות