מתנת ההתיידדות עם התפקוד

שישי שמח, אחרי שבוע מלא וגדוש שבו ניצחתי את החמסין ואת התשישות והצלחתי לתפקד ולהשתתף, למרות שמחוג המשאבים היה כמעט על הקו האדום. לכבוד מיעוט המשאבים שאחז בי, הנה סיפור מלמד ומשעשע שאומנם עוסק בקקי ופיפי, אבל מדבר על רעיונות חשובים וחיוניים לרווחתנו ורווחת זולתנו: הכרה וקבלה בתפקודו של האחר, במיוחד האחר שבטיפולנו ובאחריותנו.

"יש לנו בעיה דחופה שאנחנו צריכים לגביה יעוץ ממך" אמר האיש שבקצה השני של הקו, שהתברר כמיכאל, מנהל שירות תעסוקה. "יש לנו מקבלת שירות בת 28 שמסרבים לקבל אותה בהסעה". "מה קרה?" שאלתי, "בורח לה קקי בתחתונים". "בהסעה"? "לא, לא רק בהסעה, זו גם מניפולציה שהיא עושה כי היא יודעת שאמא שלה תבוא להחליף לה בגדים, היא למדה את זה במסגרת הקודמת, כשכל פעם שהיתה עושה קקי בתחתונים היו קוראים לאמא שלה". אני מחייכת. "אם אני מבינה טוב, אתה אומר ששירה, המקבלת שירות בת ה28, עושה את צרכיה במכנסיים", "לא, לא", אומר מיכאל "בורח לה!"

"אתה יודע" אני אומרת, והפעם החיוך שלי רחב עוד יותר, "נדמה לי שאני יכולה לחסוך לך יעוץ, כי מה שאנחנו מדברים עליו פה הוא הגדרת התפקוד בפיבוט; ההגדרה שלנו בפיבוט היא שתפקוד הוא מה שאדם עושה בפועל, מרבית הזמן, נגיד מעל 90%, ובכוחות עצמו. אז אם אנחנו מסתכלים על התפקוד של שירה בתחום ניהול הצרכים (פיפי וקקי) שלה, האם אי פעם היא הלכה לשירותים באופן רציף?" מיכאל חושב, "אומרים שכשנתיים היא היתה גמולה ואחר כך נולדו לה אחיינים והיא קינאה בהם וחזרה לעשות את צרכיה בתחתונים". "זאת אומרת שמכלל 28 שנים שהיא חיה, בוא נניח שהיא נגמלה מאוחר, נגיד בגיל ארבע, ועוד שנתיים הלכה באופן עצמאי לשירותים, מה שזה אומר שמתוך כלל הזמן מאז שנגמלה, שזה 24 שנים, שנתיים היא הייתה עצמאית בשירותים ו22 שנים היא עושה את צרכיה בבגדיה, נכון?" "זה בערך תשעים אחוז מהחיים שלה מאז שנגמלה שהיא עושה את הצרכים בבגדים שלה, נכון?" בשלב הזה כבר ממש צחקתי, אבל מיכאל עדיין לא. זה קורה לי לפעמים, הצחוק הזה, כשנגלית איזו אמת פשוטה שההתבוננות בה הולכת לשנות את החיים של האוחזים בה. זה צחוק של שמחה, מההבנה שיש מצב לא נעים שתיכף ממש ישתפר, אבל לפעמים זה בוודאי נשמע מוזר מאד לשותפי לשיחה.

"אז מה את אומרת פה?" שאל מיכאל "אני אומרת ששירה לא מצליחה ללכת לשירותים להתפנות באופן תפקודי, אני אומרת ששירה היא סיעודית וזקוקה לחיתול ולהחלפה שלו על ידי אדם אחר כי זה מה שהיא מצליחה לעשות מרבית הזמן בחייה". "אבל היא לא תסכים" אמר מיכאל "היא לא רוצה ללבוש חיתול", "ברור שלא" אמרתי. "איך ידעת שלא?" שאל מיכאל, "כי נדמה לי מהסיפור שלך על שירה שכל החיים מדברים איתה על הצרכים שלה, על זה שיש מטרה שהיא תצליח להתפנות בשירותים, ושטיטול הוא האויב ורק ילדים קטנים משתמשים בו, ועכשיו היא מאמינה במה שאמרו לה ולא רוצה טיטול. רק מה הבעיה? שאף אחד לא עצר לרגע במהלך הדרך, ושם לב שהתפקוד שבחרו לשירה, הוא לא התפקוד שיש לה! שכל חייה וההתייחסות אליה צבועים בפרט הזה של ההישג ההתפתחותי של לעשות צרכים בשירותים בכוחות עצמה, שהיא לא הצליחה להשיג, למרות שהיא וסובביה ממש רצו והתאמצו. אם תהיו מוכנים להשלים עם התפקוד שיש לשירה בפועל, עכשיו המשימה שלכם היא לגרום לה להתיידד עם החיתול ולראות בו חבר. קבלו את התפקוד של שירה בתחום הצרכים ואולי תוכלו להתפנות לראות מה עוד יש לה להציע לעולם". חייכתי. "עכשיו כל מה שנותר לי הוא לשכנע בזה את הצוות" אמר מיכאל "אם תצטרך עזרה, אני פה" עניתי

*

"קראתי את סיפור שישי שלך עלינו" כתב לי מיכאל "ואני רוצה לעדכן מה קרה מאז ההמלצה שלך; מאז שעודדנו את שירה להשתמש בטיטולים חל שיפור עצום בהשתתפות שלה, היא יוזמת הליכות לשירותים בעצמה ובקושי עושה צרכים בטיטול, התנגדויות אחרות שלה פחתו, היא משתפת פעולה עם הצוות והתחילו התנהגויות חברתיות, מה שלא ראינו עד כה". הסכמנו שרווחה והשתתפות טובה הן מתנות לכולם!

שבת שלום!

בתמונה: סיפור הורס מצחוק על חוקר הקוטב הדני פרוכן ועל בדיקת עובדות הסיפור המיתולוגי עליו, שעיקרו היחלצות הירואית מכלוב קרח בעזרת איזמל שהכין מהצואה של עצמו.