איך כן

אי אז,

הייתי מרפאה בעיסוק ממש צעירה כשעבדתי בבתים סיעודיים קיבוציים. בבית סיעודי קיבוצי אחד, נקרא לו "בית גיל" היו פתאום, בבת אחת כמה וכמה אנשים עם דמנציה

כמה מהם היו אנשים מאד מרשימים בחייהם, עשו מעשים חשובים ומועילים בחברה, היו אומנים ויוצרים!

הצוות, שהיה מורכב מחברי הקיבוץ בחלקו, נאבק כדי לתת להם טיפול טוב ומענה מתאים לעכשיו – מהצד השני עמדה דמותו של האדם שהיה, עד לפני חודשים ספורים, אדם משמעותי בקיבוץ ואף בארץ - ועכשיו עושה דברים שהצוות לא יודע איך לנהוג בהם.

באחד הביקורים שלי – לקח אותי נחום, מנהל הבית הצידה והנמיך את קולו, ישר ידעתי שיש פה סיפור מעניין.

"יש לנו בעיה לא פשוטה" הוא התחיל "אני משער שעוד מעט תוכלי לראות" הוא נשם עמוק...

ואני חיכיתי בסבלנות להמשך דבריו; "זה גברוש, הוא מתחיל את כל העניין, הוא תמיד היה איש יצרי, אז זה הגיוני, את צריכה לראות את האומנות שלו כדי להבין, מאד יצרית, שבטית..."

"נחום", אמרתי בסבלנות לא אפיינית, "אולי תספר לי קודם מה קורה"?

"אה, כן, נכון, את צודקת" גמגם נחום ואמר מהר מהר את כל המילים בבת אחת;

"הםרוקדיםבעירוםמלא"

חייכתי

"מי רוקדים בעירום מלא"?

"גברוש, יוסל ומישקה" ענה נחום. "גברוש מתחיל ויוסל ומישקה מצטרפים, הם משלבים ידיים ויוצאים במחול סוער במעגל וצוחקים, ניסינו לעצור אותם אבל הם גברים גדולים וחזקים, ואנחנו לא מצליחים".

התברר שהדחף הראשון למעגל הרוקדים הוא מוזיקה שהצוות משמיע, לפעמים לעצמו ולפעמים במסגרת קבוצת מוזיקה – שאז גברוש רץ אל מרכז האולם המרכזי, ומתחיל להתפשט; חולצה, מכנסיים, סנדלים וטיטול, אחריו השניים האחרים - ואז הם פוצחים במחול סוער.

נשארתי עוד חצי שעה וראיתי את האירוע בעצמי, שלושה גברים מתפשטים ברגע אחד, ופוצחים בריקוד סוער, ממש כמו בתמונות של חג הכרם מראשית הקיבוץ, ממש כמו בציור של ברויגל, אבל בוותיקים של קיבוץ.

"בוא נחשוב לרגע מה הבעיה עם זה שהם רוקדים בעירום" אמרתי "מה זאת אומרת?" שאל נחום, "הם רוקדים בעירום! כל ה...א-י-ב-ר-י-ם שלהם מתנופפים שם! הבעיה היא שהם לא לבושים וכולם רואים אותם!"

"מצוין" אמרתי, "זו בדיוק הבעיה! (עשרים שנה אחר כך בערך, נקרא לסוג הבעיה הזו בפיבוט "ניראות") "זה נהדר שהם רוקדים בעירום וכל כך צוחקים ונהנים, רק צריך לדאוג שאף אחד לא ייפגע מהעובדה שהם עירומים,

ולכן מה דעתך לתת להם לרקוד בחדר קבוצות, שהוא סגור ומוגן, ושישגיח עליהם איש צוות שהוא גבר?"

נחום חשב רגע ואמר "את יודעת מה? זה באמת פותר את הבעיה, אנחנו ננסה את זה" ובשקט בשקט אמר "הלוואי עלי לשמוח ככה".

וכך יצא ששלושת הרקדנים המשיכו להתפשט ולרקוד, והצוות בחר להם מוסיקה רוסית של מקהלת הצבא האדום, שהכי שימחה אותם – וגם דיווח שאחרי הריקוד הסוער , שלושת הרקדנים ישנו צהריים ממש ממש טוב.

אני מחייכת לעצמי עדיין, ממרחק כל השנים – כשאני נזכרת במראה הזה, החד פעמי והכל כך משמח, אנשים עם דמנציה שהשמחה והתנועה עדיין כל כך שלהם, כל כך איתם - והאנשים שמטפלים בהם וחושבים "איך כן".