שישי מבורך
באחד מימי השבוע פתחתי את הזום לפגישה ופגשתי מולי אנשים שנראו עצובים ומובסים;
האנשים העצובים היו לקוחותיי אייל ושני, שביתם עדי סובלת מפוסט טראומה מורכבת, שמה שזה אומר מבחינתה ומבחינתם – שהיא מגיבה בחרדה אלימה ותוקפנית למגוון מצבי חיים.
"אם היינו נפגשים שלשום, זה היה סיפור אחר, היינו אומרים שהכל בשיפור" אמר אייל,
"אבל אתמול הייתה לעדי התפרצות כל כך קשה וארוכה שנגמרו לנו כל הכוחות".
ניגשתי לספריית הכלים שלי ושלפתי את ארגז "חילוץ מבור הייאוש" וניגשנו לעבודה.
לאחר כחצי שעה, התחלתי לדבר עם ההורים על הכלים שבהם נשתמש כדי לשפר את המצב, עד שאייל עצר לפתע ואמר "אני חייב להגיד משהו",
לא יודעת למה, קובץ המילים הזה תמיד מזכיר לי הקדמה לנזיפה, אבל אייל אמר משהו לגמרי אחר;
"הדבר הכי מרשים שאנחנו מקבלים ממך" הוא אמר, "ויש הרבה דברים" הוסיף,
"הוא שאת בטוחה במאה אחוזים שהמצב ישתפר, שיש לנו תקווה, ואני רוצה להגיד לך שזה דבר גדול".
"זו תובנה נפלאה" אמרתי לאייל ושני,
"אני רוצה לספר לכם על הרגע המדויק שבו אני הבנתי שזה כך;
לימדתי פיבוט, אי שם בראשית הדרך, בבית חולים פסיכיאטרי. כדי לממן את ההשתלמות, בית החולים הזמין עוד שותפים; מטפלים מהדיור בקהילה וצוותים של מחלקות שונות בבית החולים, תכל'ס יצא שהיו של איזה שישים אנשים מאד ספקנים שבאו להשתתף בקורס פיבוט
היה שם גם לוח מחיק ממש גדול.
עכשיו, חיבתי ללוחות מחיקים ולכתיבה עליהם ידועה ל(כמעט) כל מי שעובד איתי, כך שהיה ממש מתבקש שאשלוף את הטושים הצבעוניים ואתחיל לכתוב את סיפור המקרה שהעלתה אחת המחלקות לגבי מטופלת, שהצוות מצא שקשה לו במיוחד להגיע אליה.
הצוות מסר מידע בנדיבות, ואני כתבתי על הלוח בטוש שחור, ואחרי זמן מה של כתיבת המידע התחילה לכאוב לי היד, כי כתבתי וכתבתי, הגעתי עד לחצי הלוח – שהיה עצום מימדים, אולי הלוח הכי גדול שכתבתי עליו מעודי.
ובעוד אני כותבת שמתי לב שאני חוששת, בשפה שלי; נפל לי הלב לתחתונים.
אני לא יודעת לגבי מטפלים אחרים, אבל לי יש כמה ערוצי חשיבה מקבילים כשאני עובדת:
ערוץ אחד עוסק בכאן ועכשיו של המידע המובא אלי,
ערוץ שני מחזיק מטרות קצרות וארוכות טווח של הלקוחות,
וערוץ שלישי הוא ערוץ מזג האוויר הפנימי, שעוסק בדיווח מה שלומי, מה אני מרגישה, ואיך זה קשור למה שקורה עכשיו.
כך שבעוד שהלוח מתמלא בכתב שחור של כל מה שלא בסדר אצל המטופלת, האישה, שהצוות מציג, הלב שלי מתמלא בדאגה – ובערוץ מזג האוויר הפנימי יש התראת מזג אוויר חמור;
"מי אני בכלל ואיזה עניין יש לי לעמוד פה, מול שישים אנשי מקצוע שבטוח מבינים בפסיכיאטריה הרבה יותר ממה שאי פעם אבין" אמרתי לעצמי.
"תראי כמה כאב וצרות וקשיים יש לאישה הזו, כל הכוחות שלה הולכים להתנגדות והיא מצליחה לייצר חיים איומים לעצמה ולאנשים שמנסים לעזור לה ומי אני שאשנה את זה?"
"אההה, אמר לפתע קול אחר בתוכי, אבל יש לך את פיבוט, תחליפי טוש, תעזבי את מה שלא, תכתבי מה כן, תבדקי רווחה ומצוקה ואת שלוש המטרות; שמירה והגנה, זרימה בסדר היום ונראות, ובטוח תוכלי לעזור".
"איך את יודעת שאוכל לעזור?" הקשיתי על הקול בתוכי,
"עד היום, האם היה מצב שבו לא הצלחת לעזור לאדם בכלל?" שאל הקול,
חשבתי רגע ועניתי "לעזור במשהו, אני תמיד מצליחה",
"אז למה שהפעם הזאת תהיה שונה?" שאל הקול בחיוך.
החלפתי צבע של טוש והלכתי לחפש את הבסיס, וברור שגם מצאתי אותו והייתה לי תוכנית להציע לצוות, ודרך ראייה אחרת של האישה שהציגו – נתיב אחר ושונה שבו אפשר לעזור לה".
חשבתי על הברכה שבתובנה הזו; "תמיד אני יכולה לעזור במשהו, עוד קצת רווחה, עוד קצת השתתפות, והרגע הזה, שהוא החיים שלנו, הופך למקום רך, יותר מחזיק, זה באמת דבר להיות גאה בו".
ביום שאחרי, הגיעה ההודעה הזו מטלי:
"אין לך מושג איזו תמורה חוללת בחיי המקצועיים.
אני לא רק שלא נבהלת ממורכבויות, אני רואה אותן כאתגר מרתק.
אני חשה כל כך הרבה ביטחון וארגז הכלים כל כך גדל, שאני מצליחה לתת תשובות ומענים שעובדים על אמת.
שיהיה לך טוב שרון,
המון תודה עלייך ועל פיבוט!"
שבת שלום
בתמונה: צרור כלניות שצילמה בתיה רזניק בגינתה השבוע
