אנחנו בחופשה באיטליה, מזג האוויר קריר ונעים, האוכל טעים והעיר מקסימה
בשונה מפעמים אחרות, שבהן תיכננו את החופשה, חילקנו יפה את מה שנעשה לימים ושעות, ואף הגדלנו לעשות והזמנו דברים מראש,
החופשה הזו לא רצתה להיות מאורגנת ומוזמנת מראש.
פגשתי פעם מורה, שכל ילדיה נולדו בחודש מרץ, כשהתפעלתי מצירוף המקרים, היא אמרה שמדובר בתכנון מראש, כי מרץ הוא החודש שהכי כדאי ללדת בו אם את עובדת משרד החינוך, כי אחרי חופשת הלידה יש לך עוד חופש גדול וזה אחלה.
אני זוכרת שזה היה נראה בעיני מופת של תיכנון וביצוע, נדמה לי שאפילו קינאתי ביכולת המרשימה הזו, להבין מה אני רוצה ולהצליח להשיג את התנאים הטובים ביותר, או משהו דומה.
אחד הדברים שאפשר ממש לסמוך עליהם בחופשה, כמו גם בחיים, זה שדברים לא יהיו לפי התכנון.
עם השנים הבנתי שדווקא היכולת להתמודד עם מה שנראה כמו קלקולים או שינויי כיוון בלתי צפויים, היא יכולת מעולה ונכס של ממש.
נדמה לי שעם השנים נהייתי מומחית בתקלות, והשיעור הראשון הוא איך לא נדבקים.
אתן מבינות, לכל תקלה או קלקול יש אנרגיה משלהם, ודי קל ומתבקש להידבק באנרגיה הזו, ואז זה נהיה תקלה שהרבה אנשים נדבקו בה.
רני ביקשה להיפגש איתי דחוף, עכשיו מיד לפני החופשה שלי.
במקצועות הטיפוליים ה"רכים" שהם, נגיד, לא מנתח מוח, כשמישהו מבקש "עכשיו דחוף הדרכה" המשמעות, בדרך כלל, היא שהמבקש נדבק בבהלה איפשהו;
"יאללה תתקשרי" אמרתי בחיוך, והיא התקשרה מיד,
"מוכרחים לעבד את הרגשות שקרו, שמירה והגנה, הצוות נסער" היא אמרה בראשית שיחתנו
"בואי וספרי לי מה קרה" ביקשתי, "תגידי עובדות, בסדר כרונולוגי".
היא אמרה;
היא סיפרה על מטופל, נקרא לו גדי, שאמר למטפלת (שמודרכת על ידי רני) ש"הטיפול הזה דורש ממנו יותר מדי",
המטפלת, נקרא לה גילי, לא ביררה עם גדי המטופל למה הוא מתכוון, מה בדיוק מרגיש לו "יותר מדי" ולאלו פעולות התחושה הזו מיתרגמת.
במקום לברר, גילי ניסתה לקבל אישור להוריד את כמות המפגשים עם גדי, וכשהאישור לא התקבל, ועוד תקלה אחת קרתה, גדי הביע תסכול וכעס כלפיה וכלפי השירות בכלל וגילי נבהלה וביקשה עזרה להוציא אותו מהטיפול.
ביררתי איך נראתה הבעת התסכול והכעס, והתברר שגדי שלח הודעות כועסות, הוא לא איים, לא קילל, רק הביע כעס ותסכול.
"זו שמירה והגנה, צריך לגבות אותה ולהגן עליה ולהוציא את המטופל מהשירות" אמרה רני,
"לא" אמרתי, "זה לא עומד לקרות".
רני שתקה במה שהרגיש כמו תדהמה.
"אבל גילי מבוהלת" אמרה רני "ואת אמרת ששמירה והגנה זה לפני הכל",
"לאנשים קשה לקבל ביקורת" אמרתי, "לקבל משוב שיש בו אי שביעות רצון כלפינו או כלפי התנהגות שלנו או שירות שאנחנו מספקים, זה לא פשוט,
האינסטינקט הראשון שלנו הוא להעיף את הביקורת מאיתנו ולהגיד שהאחר, שמביא את הביקורת, הוא לא בסדר, או שזה לא אחריות שלנו, או פשוט להתעלם.
את יודעת, שבארצות הברית מלמדים צוותים רפואיים להתנצל,
כי מסתבר שהכרה ברגשות של התסכול והכעס והבעת צער על הדבר שקרה, מרגיעים מאד את האנשים שקרו להם תקלות ובעיות ואז הם לא תובעים,
בעוד שאנשים שלא הכירו ברגשותיהם והביעו צער על שקרה להם – תובעים הרבה יותר מאלה שזכו להכרה והבעת צער".
רני לא הכירה את הרעיון הזה או את העובדות שחלקתי.
"אתן לך דוגמה מחיי; השבוע עמדתי בתור לאחות במרפאה שבה אין תורים ממוחשבים. עמדתי בתור כעשרים דקות ובדיוק כשהאחות התפנתה והגיעה לקבל אותי, נכנס לפני מטפל של אחד הקשישים.
אמרתי לו שהוא נדחף בתור וזה לא בסדר, והוא חייך והמשיך בפנייתו לאחות.
האחות שירתה אותו, למרות שאמרתי לה שמדובר באדם שנדחף בתור מבלי לבקש רשות או לקבל את הסכמתי.
כשהיא סיימה לשרת אותו, נכנסתי אני, והדבר הראשון שאמרתי היה, שהעובדה שהיא שירתה את האדם שנדחף בתור הייתה לא בסדר בעיני.
התגובה הראשונה שלה הייתה לדחות את דברי, היא אמרה שזה לא תפקיד שלה לשמור על התור, אך אני נשארתי עניינית ורגועה וביקשתי שתשקול שוב את דעתה, האם להשתתף במעשה לא תקין של אחר, שהובא לתשומת ליבה, הוא חלק מאחריותה כאדם וכאשת מקצוע.
היא הצליחה להסכים עם דעתי, אך לא להתנצל או להביע צער על פעולותיה.
אין לי ספק שאם הייתי נוהגת בתסכול או כעס, היא הייתה מפנה כלפי ביקורת ואף מתלוננת על התנהגותי.
עכשיו תחשבי מה היה קורה אם הייתי אישה שמתמודדת עם קושי נפשי, שגם כך מתקשה לנהל ולשלוט בעוצמת הרגשות והמחשבות המציפים, תחשבי שהייתי גדי,
אני רוצה להגיד לך שזה לא פשוט לדבר ברוגע ובקור רוח למרות שאת מרגישה שהאדם שמולך פעל באופן שפגע בך, הוספתי בשקט".
"לא חשבתי על זה ככה קודם" אמרה רני, מהורהרת, ואז הוסיפה; "אבל מה עם גילי? היא מאד מוטרדת",
"אנחנו ניפגש אחרי החג ונראה איך אפשר לעזור לכולם להבין מה קרה ולהתארגן מחדש, כולל מה עושים כשמטופל מתוסכל מהטיפול שהוא מקבל ממך ומבקש שינוי" אמרתי לרני.
שבת שלום,
שרון
בתמונה: פינת רווחה בבולוניה
