הסיפור של השבוע הוא שיחת טלפון שהגיעה השבוע, כהקדמה לחג הפסח, חג החירות.
*אזהרה*
הסיפור מכיל שיח על יחסי מין ואיברי מין. א.נשים רגישים לנושא מוזמנים לעצור כאן.
"היי, קוראים לי אורית ואני מטפלת זוגית ומינית", אמרה האישה בקצה השני של הקו,
"אמרו לי שאת הבנאדם לפנות אליו בנושא בעיות בוויסות חושי, יש לי מטופלת שצריכה את עזרתך ואני רוצה להפנות אותה אלייך".
"אני לא מקבלת לקוחות חדשים כרגע, אבל יש לי כמה דקות, את רוצה לספר לי מה הבעיה"?
"היא מטופלת אצלי עם בעלה, יש לה בעיה קשה שמשפיעה על האינטימיות ביניהם, היא נגעלת מרוק והפרשות של עצמה" סיפרה אורית.
"מה זה אומר בפועל? מה היא רוצה ולא מצליחה לעשות?" שאלתי,
"להתנשק נשיקות עם רוק וגם היא לא רוצה שהוא יעשה לה מין אוראלי" ענתה אורית.
"ומה הבעיה?" שאלתי,
בשלב הזה אורית סיפרה לי באריכות על ילדותה של המטופלת ועל המקומות בילדות הזו שבהם היא חוותה דברים קשים ולמה היא חושבת שזה קשור לבעיה של המטופלת עם...
"עצרי" אמרתי לאורית אחרי כמה משפטים, "זה לא משנה".
"למה את מתכוונת?" שאלה אורית,
"אני מתכוונת שאין פה בעיה בוויסות החושי, למעשה אין פה שום בעיה שקשורה לנוירולוגיה במובן הזה. מה שקרה פה זה אירוע שבו המוח של המטופלת שלך, מסיבה שלא לגמרי ברורה לנו, הצמיד את ההפרשות בפה ובפות שלה לרשימת החומרים המסוכנים והמגעילים.
ועכשיו, אפילו שהיא לא רוצה להרגיש ולחשוב כך, הגוף שלה מגיב בתחושת גועל, ותחושת גועל מפריעה ליחסים אינטימיים ולתחושת ביטחון ומייצרת מצוקה" הסברתי.
"ומה אפשר לעשות?" שאלה אורית,
"אפשר לעשות תהליך של התיידדות עם סוג ההפרשה הזה, באמצעות חומרים אחרים, אפשר להתיידד עם האיברים הללו – בתהליך דומה" עניתי.
"המטופלת ממש מתנגדת" אמרה אורית.
"בואי תגידי לי למה בדיוק זו בעיה לא להתנשק עם רוק" שאלתי, "ושבעלה לא יעשה איתה מין אוראלי"?
"זה ממש חשוב" ענתה אורית "אלה חלקים חשובים במין ואינטימיות".
"בהגדרה של מי"? שאלתי, ולא חיכיתי לתשובה לפני ששאלתי את השאלה הבאה;
"האם הם אוהבים זה את זו?"
"כן, מאד, ומאז שהגיעו לטיפול, חיי המין שלהם מצוינים, חוץ מהנקודה הזו" ענתה אורית.
"ולמה כל כך חשוב בעינייך להתנשק עם רוק ולעשות מין אוראלי?" שאלתי,
"נשיקה זה דבר מאד חשוב" ענתה אורית "את יודעת כמה קולטני עצב מופעלים בנשיקה?"
"לא" עניתי, "אני לא יודעת וגם לא אכפת לי, אני חושבת שאולי מה שמפריע להם זו ההגדרה שהם שמו על הפעולות הללו ואת מחזקת".
"למה את מתכוונת?" שאלה אורית "אלה דברים נורא חשובים".
"חשובים בספר של מי?" שאלתי, ושוב לא חיכיתי לתשובה.
"אם הם היו מגיעים ואומרים שהבעיה היא עם מין אנאלי, היית דוחפת אותה לעשות התיידדות וחשיפות גם אם היא לא היתה רוצה?"
"לא" ענתה אורית, "בטח שלא".
"ואם הסיבה שהם לא מתנשקים היתה רפואית, נגיד נפלו לבעלה השפתיים, או שיש לו תסמונת הפה הבוער, או לה, או סרטן. אז את חושבת שזו היתה מוגדרת בעיה?"
"לא", ענתה אורית "כשיש מגבלה עושים מה שאפשר".
"בדיוק" אמרתי "זה החוק היחיד ביחסים, עושים מה שאפשר כל עוד כולם ברווחה, ואומרים תודה שאפשר, ושאנחנו ביחד, ושנעים לנו. מתמקדים במה שיש ומשחררים את מה שאין ואת כל ה"צריכים" שבעיקר משמשים להכאיב לנו".
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה" אמרה אורית.
"השאלה ששואלים אותך פה" אמרתי לה "היא שאלת השונות",
"ומה זו שאלת השונות?" שאלה אורית ושמעתי את החיוך בקולה,
"השאלה שאנשים מתענים ומתחבטים בה ואז מביאים למטפלים שלהם:
אנחנו שונים ממה שכתוב בספר של ה"צריכים", האם זה בסדר?" עניתי לה.
ואז עניתי לשאלה של עצמי; "והתשובה לזה היא תמיד תשובת הרווחה וההשתתפות של פיבוט;
אם אתם ברווחה, ובהשתתפות לפי יכולתכם – זכיתם".
"תודה" אמרה אורית "זו ממש דרך חדשה לחשוב על דברים, ממש עזרת לי, אני בטוחה שהחשיבה הזו תלך איתי הלאה".
"להתראות" אמרתי לה.
שבוע טוב, נברך על הקיים ועל האפשר.
בתמונה; שדה הפרגים ליד הקארינה, צילמה בתיה רזניק
