שישי שמח, תכניסו טוב את השבת בזמן שאני בדרכי לניו יורק לחופשה נהדרת! בשנה השנייה שלי בנווה שלווה, אחד הקשיים שהציב הצוות היה ש"הדיירים לא משתתפים באחזקת המקום שבו הם גרים". "אנחנו צוות ההווי והבידור, אנחנו מכינים, אנחנו מחסלים, הם באים, אוכלים והולכים" אמרה אחת מנשות הצוות. "איך עושים שהם ישתתפו גם?" שאלה אשת צוות אחרת, ואיש צוות שלישי שאל "ומה עושים עם מי שלא משתתף בתורנויות?".
"ישנם כמה עקרונות חשובים שצריך ליישם כדי שאנשים ישתתפו בדבר, שיש לו מיתוג גרוע" עניתי. "אתם חייבים לנקות" זה משפט גרוע מאד, ראשית הוא מדבר על מה שאחר אמור לעשות, הוא בעצמו, לא ביחד. שנית הוא מדבר על מה "חייבים" ואם חייבים זה כבר נראה לא כיף, כמו הרבה דברים שחייבים לעשות וגם עצם העובדה ש"חייבים" לעשות דבר. ו"לנקות" – גם בדרך כלל ממותג גרוע, כי הרי מרבית האנשים לא שואפים להיות מנקים כשהם יהיו גדולים וגדולות.
"כשהייתי ילדה בקיבוץ, כולם עשו תורנויות לפי סדר קבוע מראש" סיפרתי לצוות "ניקינו את חדרי השינה, עם הזזת מיטות ובלי, זאת היתה תורנות אחת, אחר כך ניקינו את הכיתה בה למדנו – תורנות שניה, היו שחיסלו את ארוחת הבוקר ושטפו את המסדרון שהיה חדר האוכל והיו גם תורנות ספריה ותורנות משק ילדים. אני ממש אהבתי את העבודה בספריה ואת שטיפת חדרי השינה. את חיסול ארוחת הבוקר לא סבלתי, כי היו שאריות מזון שהגעילו אותי על השולחנות וב"ציבורית" – קערת האשפה שעמדה על השולחן. וכמובן ובמיוחד שנאתי בלהט של אלף שמשות את העבודה במשק הילדים, ששם הכריחו אותי לבוא במגע עם תרנגולות ויונים ומריעין בישין אחרים. כמה התפללתי וקיוויתי שאוכל רק לעבוד בספריה ובחדרים, ולא לסבול כל כך.
בפיבוט, אנחנו תמיד שואלות את השאלה ההומאנית, שתמציתה היא "אם מדובר בי או ביקרים לי, איך הייתי רוצה שינהגו בי?" והאמירה המשלימה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". דיברנו על כך שבבתים של אנשים, כאשר מתחלקים במשימות הבית והחיים, כל אחד מבני הבית אחראי על מה שהוא טוב בו, ומה שיותר נעים ומתאים לו לעשות. יש פה הוגנות ורווחה כאחד. "כדי לבנות מחדש את הרעיון של עשייה לטובת סביבת המחייה שלנו", אמרתי לצוות, "כדאי להכיר ולהפעיל כמה עקרונות חשובים": 1. אם משהו קשה – עושים ביחד. אצלנו במשפחה זה עיקרון שקוראים לו "לא סובלים לבד" והוא עיקרון חשוב ויקר. או במילותיו של דמבלדור "תמיד תימצא עזרה בהוגוורטס לאלה שצריכים אותה" (זה ציטוט מהארי פוטר למי שתהתה) – זה אומר שאם רוצים לנקות, לסדר, לכבס, לגרוף עלים ולכבס, עושים את זה כולם ביחד באותו הזמן. 2. הזדמנות הוגנת להצליח ובחירה ורווחה משפרים תפקוד והשתתפות – אם אדם בוחר מכלל האפשרויות את הפעולה או הפעילות שהוא בסדר איתה, מצליח לבצע אותה ולא מגעילה או מפריעה לו – הסיכוי שלו להשתתף יותר טוב. זה אומר שלתת לאדם לבחור מה מתאים לו ולאפשר לו להשתתף כמיטב יכולתו מאפשרים ליותר אנשים להשתתף. זה גם אומר שאנחנו מקבלים כל מיני סוגים של השתתפות, לא כולם חייבים לעשות את הכל, אין בזה שום שוויון ובטח שלא תועלת. 3. לקשור את הניקיון או המשהו שנחשב פחות כיפי – נגיד לסיום נהדר עם משהו טעים, למוסיקה נעימה והכי חשוב לחברותא.
מאז השיחה הזו עבר זמן, והשבוע כשהגעתי לכפר ביום שלישי בעשר ורבע, היה נראה שמתרחש איזה דבר חגיגי בלב הכפר, ליד בית הקפה. דיירים ואנשי צוות, נושאים כוסות ברד צבעוני, נופפו לי בחיוך רחב. "מה קורה?" שאלתי את שרה, שבאה לברך אותי "שלישי הוא יום הניקיון, וכל המשתתפים בניקיון באים אחר כך לבית הקפה לאכול ברד" ענתה שרה בחיוך. "דייי" אמרתי "כמה זמן זה כבר קורה? איזו מתנה זו, תראי איך כולם שמחים!" ושרה חייכה בגאווה ואז עברנו לדבר על ראש השנה.
"היום יש ברד בטעם פסיפלורה" אמר בחיוך דורון, הדייר שהגיש לי וליהודית את הכוסות "תהנו". יהודית סיפרה לי איך כל השבוע, וגם סוף השבוע הפכו להיות ספוגים בפעילויות מלאות רווחה. "ככה זה כשעובדים עם פיבוט" היא אמרה "רווחה והשתתפות הן המצפן שלנו, וכולם גאים ושמחים במה שקורה פה".
"ואיך משתתפים בנקיון?" שאלתי את יהודית, "כל אחד ואחת עושים משהו" היא ענתה "ויש מי שמעודדים ואומרים מילה טובה, וגם זה תפקיד חשוב, או דוחפים את עגלת הכביסה, או מגרפים עלים" לכל אחד יש מקום משלו ודרך משלו להשתתף".
"וכשעושים זאת כולם ביחד, אפשר לחגוג בלב שלם" השלמתי ודמעות של התרגשות עמדו בעיני "ככה זה בבית וככה זה אצלנו בכפר".
