אתמול הלכתי עם יעל לתערוכה של יויוי קוסאמה, שהיתה חוויה מיוחדת ומשמעותית. שוחחנו לאורך ולעומק ולרוחב על חוויית העולם של קוסאמה, כפי שהיא משתקפת בעבודותיה ועל ההתנסות שלה כשחוויית העולם שלה פגשה את האנשים בעולם. על ההכרח בלהביא את החוויה הפנימית שלה, את הדימויים שהציפו אותה של הרשתות המחברות את הכל – שחובקות את הכל ומצויות בכל – באובססיביות שמעידה על כך ש"יעוד" הוא פעמים רבות לא בחירה בכלל. על השבר העמוק שקרה כשהעולם לא מיהר לחבק אותה ואת האומנות שלה, על העדפת האומנים הגברים שהעתיקו ממנה, על התמיכה במוכר על פני השונה, הייחודי.
על כך שפריצת דרך חדשה היא בעיקר אירוע של זיעה ודם ודמעות ולפעמים בדידות וניכור ויאוש. יויוי קוסאמה היא היום האומנית המצליחה ביותר בעולם, אבל המחיר. המחיר.
הסיפור של היום עוסק ברגעי השבר שלנו בחיים, ובבחירה לתקן אותם, למלא אותם – בבגרותנו.
הייתי מרפאה בעיסוק צעירה מאד כשעבדתי בבתים סיעודיים במגוון קיבוצים. באחד מהם, אולי אפילו אותו אחד מהסיפור הקודם, היתה אישה עם דמנציה, נקרא לה פנינה.
נעצור פה רגע כדי שאספר לכם שלא ידעתי המון על דמנציה אז, אבל הצלחתי להבין שאנשים עוברים לגור בחלק של החיים שלהם, בזיכרון או חוויה, ושלפעמים הפער בין הזיכרון או החוויה שבה הם נמצאים ובין החיים של עכשיו – הפער הזה מכאיב להם ולסובבים אותם ומעורר בהם חרדה.
הבנתי שכדאי לצמצם את הפערים בין תפיסת העולם של האדם עם הדמנציה לבין מה קורה סביבו בעולם האמיתי.
עוד לפני היות פיבוט, היה נראה לי שרווחה היא האתגר האמיתי של המקום הזה בחיים, אך התפיסה הזו, אז וגם היום – נתקלה בהתנגדויות רבות.
בואו נחזור לפנינה, שפעם קראו לה פרלה, פעם כשהיא נולדה וגדלה באחת מארצות אירופה התחתנה, והרתה לגבר שאהבה ואז באה המלחמה.
אחרי המלחמה פרלה עלתה לארץ עם גרעין של שורדי שואה, והפכה לפנינה ובנתה את חייה מחדש בקיבוץ. פנינה נישאה ליעקב והקימה משפחה חדשה ועבדה בעבודה משמעותית וטיפחה גינה יפה. פנינה בישלה ואפתה ועזרה לכל מי שהיה צריך והיתה אדם טוב בעולם, שזה לא מובן מאליו במצבים רגילים, ובטח לא כשחווית רוע ואכזריות כזו כמו שפרלה חוותה.
השנים עברו, פנינה התבגרה, ילדיה בגרו ועשו חייל בעולם, נולדו לה נכדים, ואז יעקב נפטר. זמן מה לאחר פטירתו של יעקב החלו סימני הדמנציה הראשונים אצל פנינה, ולאחר זמן מה הוחלט להעביר אותה לבית הסיעודי הנעים שבקיבוץ.
פנינה היתה אישה אהובה בקיבוץ, שזה לא דבר קטן ופשוט להיות. היא היתה אהובה על ידי הצוות בבית הסיעודי ועל ידי חברים וחברות ובני משפחה שהמשיכו לבוא לבקר אותה. מרבית הזמן פנינה היתה מוקפת חברה, מחוייכת ונעימת סבר.
כך יצא שכשהגעתי בבוקרו של יום אחד ושמעתי צעקות, לא יכולתי לנחש שהצועקת היא פנינה.
"כבר כמה ימים זה ככה" אמרה לי סמירה, אחת המטפלות הוותיקות. "היא מתעוררת ומתחילה לצעוק באידיש ובוכה, ממש בוכה וצועקת, זה נורא לשמוע" "מה היא צועקת?" שאלתי את סמירה "היא צועקת גוועלד, אנשים תעזרו לי" אמרה ציפורה, מדיירות הבית, שישבה בסמוך והקשיבה לשיחה, "היא אומרת התינוק שלי, לקחו את התינוק שלי" המשיכה ציפורה לספר, ואז הנמיכה את קולה ואמרה: "היא ניצולה מהנאצים, מהמחנות, את יודעת? הנאצים הרגו את התינוק שלה".
"אולי יש לך רעיון מה לעשות"? שאל אותי נחום, מנהל הבית, כששתינו תה של עשר עם הצוות והדיירים.
"אני חושבת שצריך להחזיר לה את התינוק שלה" אמרתי לנחום
"שאשאל את המשפחה אם יש להם תמונה של התינוק"? שאל נחום "לא" עניתי "זה לא צריך להיות זיכרון, זה צריך להיות תינוק עכשיו, תביאו לה בובה שדומה לתינוק, שתוכל לישון איתה ולהתעורר איתה וללכת איתה כל הזמן"
"בובה? של תינוק?" התערבה ציפורה מהצד, "זה לא מכבד, לא מתאים לפנינה". "אני חושש שהמשפחה של פנינה תחשוב אותו הדבר כמו ציפורה" אמר נחום "הם מאד מקפידים שאמא שלהם תזכה לכבוד שמגיע לה, את יודעת, היא אישה מאד אהובה פה". "אני יודעת" אמרתי "ואנחנו נעזור לאישה האהובה הזו לא לסבול כל כך, תקבע שיחה לי ולך עם המשפחה, בינתיים תיקנו בובה, וסלסילה שבה הבובה תשכב בהליכון של פנינה".
שבוע של בכי וצעקות של פנינה עבר עד שהפגישה נקבעה.
הילדים של פנינה הגיעו בהרכב מלא, ארבעה אנשים מרשימים, שלושה בנים ובת. מדבריהם נשמע שהם חושבים שההצעה שלנו היא מבזה בשביל אימם האהובה.
"איך זה ייראה?" שאלה נירית, ביתה של פנינה, "באים לבקר אותה המון חברים ומשפחה, איך הם יאכלו את זה שהיא הולכת עם בובת תינוק? את יודעת כמה זה יצער אותם?" "אנחנו נסביר להם והם יבינו" עניתי וכך נמשכה השיחה במעגלים שלא הובילו לשום מקום, עד שהחלטתי להמר;
"תגידו" פניתי לילדים, שהיו כבר הורים וסבים בעצמם, "קרה פעם בילדות שחוויתם דבר רע וסיפרתם לאמא שלכם"? "כן, נזכר אילן, "פעם המטפלת נזפה בי מול כל הילדים והגעתי בוכה הביתה ואמא שלי, שהיתה בדרך כלל אישה עדינה ורכת דיבור, ניחמה אותי וחיבקה אותי והבטיחה לי שזה לא יקרה יותר". "לא כל כך האמנתי לה, כי היא באמת היתה אדם שלא התעמת, אבל אחר כך כל הקיבוץ דיבר על איך פנינה רכת הדיבור הגיעה לחדרה של יהודית המטפלת והסבירה לה בקול שקט שעל הבן שלה היא לא תצעק, ובטח לא מול כל הילדים שזה דבר פוגע, ושהיא לא עברה את כל מה שהיא עברה כדי להגיע לכאן ולראות מישהו בארץ ישראל, בקיבוץ שהוא הבית שלה – פוגע בילד שלה, את זה עשו כבר הנאצים מספיק". "יהודית הקשוחה, שקראנו לה "יהודית המטאטא" התנצלה בפני" חייך אילן, "אף אחד לא זוכר עוד פעם לפני או אחרי זה שהיא התנצלה, אבל זה קרה, יש לי עדים!" "כולם ידעו שעם הילדים של פנינה לא כדאי להתעסק" אמר אורי, הבן הצעיר, "שאמא לא תרשה שיפגעו בנו".
"נשמע לי שזכיתם בגדול" אמרתי בשקט, "נדמה לי שיש פה הזדמנות בשבילכם לשמור על אמא מפגיעה.
אתם מבינים, היא חוזרת וחווה את אובדן התינוק שלה שוב ושוב, בכל בוקר כשהיא קמה, בכל צהרים כשהיא מתעוררת מהשינה, ויש לכם את ההזדמנות לעזור לה, לשמור עליה מהסבל שהיא חווה שוב ושוב. אמא שלכם לא הרשתה שיפגעו בכם, היא שמרה והגנה עליכם למרות שהיא אולי פחדה מה יחשבו ומה יגידו, אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה. אני חושבת שאולי יש לכם פה הזדמנות להיות אמיצים ולהחזיר לה את החסד שהיא נתנה לכם, לתת לה את הבובה, את התינוק שלה, ולהתמודד עם מה שאולי מישהו יגיד על זה, כי זה מה שהיא צריכה עכשיו"
"את באמת חושבת שזה יעזור?" שאלה נירית "את חושבת שהיא תאמין שהבובה היא התינוק שלה?" "אנחנו בעיקר יכולים לנסות ולקוות לטוב" אמרתי.
"אנחנו ניתן לאמא את הבובה, ואנחנו נעזור לה", נשמע פתאום קולו השקט של דורון, הבן האמצעי, שלא דיבר עד אז. "כי לחוות שוב ושוב את האובדן הזה – לא מתקבל על הדעת, יגידו אנשים מה שיגידו, היא תקבל את הבובה" וכך היה.
בפעם הבאה שבאתי, שאלתי מייד את סמירה המטפלת מה קורה. סמירה לא ענתה, רק חייכה והנידה בראשה לכיוונה של פנינה, שבדיוק נכנסה עם ההליכון שלה, שהיה הליכון עם גלגלים וסלסילה – ובתוכה, הס פן תעיר, ישן לו תינוק זעיר.
עוד אנו מתבוננות ופנינה התישבה ליד השולחן ולקחה את התינוק בזרועותיה ושרה לו שיר בשקט, באידיש או בפולנית, חיוך קטן היה נסוך על שפתיה וידיה נענעו את התינוק בעדינות.
שבוע טוב, תהנו מהחורף!