שישי שמח,
השבוע שברתי שיאים חדשים בכמה הרבה אפשר להזיע, להיות בכאב ותשישות ועדיין לתפקד די טוב, אז אני גאה!
החופש הגדול בעיצומו, ולא במפתיע – הוא כיכב במפגש עם לקוחותי היקרים;
נירי וגל הם הורים לשני בנים בגילאי העשרה, שאחד מהם, אורי, הבכור בן ה16, הוא נער חכם, הישגי וממוקד מטרה והשני, ליאור, סובל ממגוון קשיים בריאותיים ורגשיים, ולכבודו התכנסנו למפגשינו הטיפוליים. "אני רוצה לדבר היום על נושא המשעמם לי, אין לי מה לעשות, אין לי חברים ואני לא ספורטיבי" אמרה נירי בתחילת הפגישה. "רגע" אמרתי, "בואו נבדוק רגע של מי הבעיה הזו ומתי היא מתרחשת",
"אז השנה הילדים הודיעו שהם לא רוצים שום דבר מובנה בחופש" החלה נירי לספר. "אורי עבד ממש קשה השנה, הציב מטרות ועמד בהן, והבנו שהוא עייף ורוצה לנוח, אבל ליאור, ממה יש לו לנוח? ושניהם כל היום במחשב ובסוויץ' ולא רואים אור יום, ככה כשאנחנו מגיעים מהעבודה, יש להם כבר צורה של כיסא או של ספה ואני אומרת להם שיכבו את הטלוויזיה, ואז מתחיל המשעמם לי".
"בואו נדבר רגע על רווחה ועל נוסחת הרווחה" – אמרתי, "רווחה מתקיימת כאשר הדרישות וה"צריכים" מתאימים למאגר המשאבים של האדם. משאבים זה כוח פיזי, וחשק, שזה כוח רגשי, ויכולת להשתמש בחשיבה כדי להשיג דברים, שזה הצד הקוגניטיבי. כאשר המשאבים שיש לנו מתאימים לדרישות והציפיות מאיתנו – אנחנו ברווחה. כאשר יש יותר דרישות ממשאבים, אנחנו נכנסים ל"מינוס" אנרגטי, שמביא לדלדול במשאבים שלנו ויכול לגרום לשחיקה, תשישות ומחלות – כמו חרדה, דיכאון ומחלות פיזיות שונות."
"אני מבינה שאורי צריך למלא את המשאבים שלו ולכן הוא רוצה לנוח ורק להיות במחשב ובטלוויזיה כל החופש" אמרה נירי "אבל מה עם קצת פעילות גופנית? מה עם לראות אנשים? ומה עם לעזור קצת בבית? וליאור, איזה משאבים הוא צריך למלא?"
"בואו נתחיל מלהבין איך מי שביומיום מתקשה למלא את משימותיו וחובותיו יכול להתעייף מאד" הצעתי, "אתם יודעים שגם אני חולה כרונית, לחולים כרוניים יש פעמים רבות כמות אנרגיה מוגבלת ביום. זה נקרא תיאוריית הכפות. נניח שיש לי שש כפות אנרגיה ביום, וזהו! המשמעות היא שאני צריכה להיות מאד זהירה במה אני משקיעה את כפות האנרגיה שיש לי בכל יום, כי כשהן נגמרות אני נכנסת למינוס. אני רוצה לספר לכם שלפעמים אנחנו, האנשים עם הבעיות הרפואיות הפיזיות או הרגשיות, מתקשים מאד להפיק אפילו פעולות שלאחרים נראות מובנות מאליהן. לפעמים להתקלח ולהתלבש ייקח לי שתי כפות אנרגיה כי אני כל כך תשושה וכאובה. ואז יש לי ארבע כפות כדי לעבור את כל היום, וזה ממש מעט. ליאור מוציא יותר כפות אנרגיה ביום ממה שיש לו, אז הוא עכשיו במינוס, וצריך שיניחו לו רגע עם הדרישות".
"אני מבין את זה" אמר גל, "אבל מה עם החברה, והפעילות הגופנית והבית"? "או" עניתי, "הנה אנחנו בדיוק מגיעים לזה". "מתי הבנים מתלוננים על שיעמום וקושי?" שאלתי, "כשאני אומרת להם שחייבים לסגור את המחשב והטלוויזיה ולעשות פעילות גופנית או משהו חברתי או להעמיד מדיח" אמרה נירי. "זאת אומרת שזה כמו אבקת חגבים?" צחקתי
נירי וגל הרימו מבטים מודאגים לעבר המסך, ולרגע היה נראה שהם חושדים שהרשת לא עובדת טוב, או שאולי נגמרו לי הכפות. "ראיתי סרט שאבקת חגבים זה מזון מעולה, תורם מאד בריאותית ויכול אפילו לתרום לבריאות הקיבה והמעי" הרחבתי. נירי וגל עשו פרצוף נגעל בזום שמולי. "כן כן" צחקתי "ברור שכשהצעתי את זה לבני משפחתי וחברי הם עשו את אותו הפרצוף בדיוק, מה דעתכם? מה הסיכוי שהם יקנו את אבקת החגבים בכסף רב ויכניסו אותה למזון שלהם?"
"שום סיכוי" ענה גל.
"ככה זה עם הבנים שלכם" אמרתי "כשאתם באים ואומרים שהם צריכים לעשות דברים שדורשים מהם הרבה משאבים ונראים להם קשים להשגה כמו פעילות גופנית ופעילות חברתית ועבודות בית".
"אז מה את אומרת, שנוותר?" שאלה נירי, וניכר שהיא לא מרוצה. "ברור שלא, אני מסכימה שאלה דברים ממש חשובים לבריאות של הילדים שלכם" עניתי, "לכן אני מציעה שאלה יהיו מטרות שאתם תיקחו עליהן אחריות".
"מה"?? הזדעזעה נירי "עד איזה גיל הם יהיו תלויים בנו בשביל הדברים האלה? ואם נעשה את הדברים האלה בשבילם זה לא מונע עצמאות?" "בדיוק הפוך" עניתי, "אני אעזור לכם ליצור הזדמנויות עבורם, שבהן ניתן יהיה לענות על כל המטרות, ואפילו להנות" "טוב" הסכימה נירי, אבל ניכר היה שהיא לא משוכנעת.
"כשאנחנו רוצים להכניס הרגלים טובים לחיים של ילדינו המתבגרים, טוב לעשות זאת בדרך הכי חינוכית שאפשר – ביחד, בדוגמה אישית" אמרתי לנירי וגל.
"אבל לא תמיד יש לנו כוח להפיק משהו מורכב אחרי העבודה" אמר גל, "זה לא צריך להיות מורכב" עניתי "אלא משהו שגם אתם שמחים לעשות, שכולל לנוע, להיות בחברה ולהתייחס לבית, בואו נחשוב על כמה רעיונות, כדי שתוכלו לבחור מה בא לכם",
"דבר ראשון בואו נדבר עם הבנים על כך שבשעות אחר הצהריים אתם תגיעו קצת יותר מוקדם בחודש הקרוב, ותעשו משהו ביחד". "אבל נורא קשה למצוא משהו ששניהם רוצים לעשות" אמר גל, "בואו נתחיל מדברים פשוטים" הצעתי "נגיד ללכת לטיול בים, ולחבר לזה איזו גלידה או משהו לאכול בחוץ" "זה יכול לעבוד" אמרה נירי, "אבל זה דבר של גל, אני לא מתה על ללכת לים"
"לא מזמן סיפרת לי שאת אוהבת להסתובב במדרחוב של העיר ולהנות מהופעות שיש שם ביחד עם הבנים, נכון?" שאלתי את נירי "כן, אני אוהבת דברים כאלה" ענתה נירי. "מצוין, אז יש עכשיו מלא, פעם אחת בשבוע את חושבת שיבוא לך לעשות את זה עם הבנים?" "בטח" ענתה נירי
"עכשיו בואו נראה אם אפשר לייצר מנוע פעילות בבית" אמרתי לגלי וניר "למשל כמו טבון פיצות, או בלנדר ממש טוב"
הם הרימו אלי עיניים תמהות. "טבון פיצות כזה פשוט מפח, מאפשר להזמין חברים לפיצה, נכון? " שאלתי, "ליאור נורא אוהב לבשל, פיצה זה אירוע לא מאד מורכב, ותוכלו להזמין חברים ומשפחה לפיצה וגלידה, או שייק, ואז תוכלו לקבל פעילות, חברתיות ועניין – מבלי לצאת מהבית".
"ומה עם עבודות הבית"? שאל גל, "שימו מוזיקה טובה, תעשו חצי שעה ביחד את מה שצריך, ואז תיסעו לים, או למדרחוב, או תזמינו משהו הביתה. תראו שהבנים יקטרו וישתפו פעולה כי אתם ביחד".
"אז את אומרת שאם המטרות בראש שלנו, ואנחנו עושים דברים שבא לנו ואנחנו אוהבים, ביחד עם הילדים, זה מעביר את המסר?"
"בדיוק" עניתי בחיוך גדול "וגם ממלא לכולם את מאגר המשאבים ומאזן את משוואת הרווחה".
שבת שלום,
שתשמרו את משוואת הרווחה שלכם תמיד בצד החיובי!
בתמונה: הגדרת רווחה ומשוואת הרווחה בגישת פיבוט מצ"ב קישור לתיאוריית הכפות בעברית, למתעניינות ולמתעניינים.
