שבוע טוב! וואו איזה שבוע מלא היה לי!
אולי קצת מלא מדי, ביום ראשון פגשתי את צוות המרפאות בעיסוק של מתי"א השרון, בשלישי את המרפאות בעיסוק של מחוז צפון של מכבי בחיפה, ברביעי את המרפאות בעיסוק של ארגון סולם בירושלים ובחמישי את המרפאות והמרפאים בעיסוק של קופת חולים לאומית.
היה לי נפלא לפגוש את כולכן וכולכם!
בכל המפגשים עלתה השאלה האם רווחה היא באמת דבר בטיפול, האם שהייה זה אירוע לגיטימי, אם נוריד קצת את הווליום של העשייה שלנו בטיפול ונתמקד ברווחה תחילה ורק אחר כך השתתפות – האם באמת נהיה נאמנים לשליחותנו כאנשי מקצוע?
סיפור השבוע הסתתר ממני, לא היה לי מושג מה הוא יהיה עד שנסענו לקניות מזון ואני ישבתי באוטו, הקשבתי לגשם ונכנעתי לרגע ללאות שהתפשטה בי, כי היה באמת שבוע ארוך ומלא,
ופתאום עלה סיפור קטן, ממש ממזמן.
אני לא חושבת שסיפרתי את הסיפור הזה למישהו מעולם.
יש בני אדם שהיחסים איתם מתרחשים בשתיקות שבין המילים,
יש מקומות בחיים שבהם לעשות פחות זה לעשות יותר;
הזמן הוא לפני כעשרים שנה, בשנה בה עבדתי כמרפאה בעיסוק מטעם משרד החינוך בעיר סמוכה. במרכז שבו עבדתי הגיעו ילדים מרחבי העיר וקיבלו טיפולים שונים.
אני לא זוכרת בדיוק מה היה הסידור עם הגעתם, אבל בתכל'ס מה שהיה הוא שהגיעו ילדים שהיו זכאים לטיפול, ואני התבקשתי לטפל בהם.
אשגר היה די גדול כשהגיע אלי, אולי בכיתה ד' או ה', ילד נאה ממוצא אתיופי, עם מבט בוגר בעיניים.
הסברתי לו שאני עוזרת לילדים ללמוד לעשות דברים שהם רוצים, או לשפר דברים בחיים שלהם, ואז שאלתי אותו "מה אתה רוצה לעשות ביחד היום?"
אשגר חשב לרגע, ואז אמר בשקט "אני רוצה לנוח בבקשה".
"אוקיי" אמרתי, כי לא ידעתי בדיוק איך להגיב ומה לחשוב, ואז – כמו שאני עושה כשאני צריכה רגע לחשוב, הצעתי שאלך להכין לנו תה חם ומתוק, ובינתיים הוא ימצא את המקום שהכי בא לו לנוח בו, ונשתה תה וננוח ביחד.
בזמן שהלכתי לעשות תה ואשגר חיפש את מקום המנוחה המתאים, המחשבות שלי זזו לכאן ולכאן. "אולי זו התנגדות לטיפול?" הציעה מחשבה אחת,
"אולי הוא לא מרגיש טוב?" הציעה מחשבה אחרת,
"אולי הוא נבוך מההיכרות?" התערבה מחשבה נוספת,
"ואולי פשוט נשמע מה הוא מספר" אמרתי להן, וחזרתי עם שתי כוסות התה לחדר.
אשגר שכב בבריכת הכדורים כמו אדם שיושב בג'אקוזי, כשגופו מתחת לכדורים וידיו על שולי הבריכה.
הגשתי לו את התה – על שרפרף שהעמדתי לידו, והתמקמתי במרחק, כך שהוא יוכל להסתכל אלי אם ירצה אך גם לנוח מתקשורת אם יבחר.
שתינו את התה שלנו בשתיקה ואז שאלתי אותו "מה קרה שאתה צריך לנוח בעשר בבוקר?".
הוא שתק לרגע, נשם עמוק ואמר "האח הקטן שלי התעורר הרבה בלילה, צומחות לו שיניים, אמא שלי הייתה צריכה ללכת לעבודה מוקדם מאד, אז אני חיממתי לו בקבוקים ונתתי לו תרופה וקילחתי אותו כשהוא הקיא, ואז בבוקר הבאתי אותו לשכנה והלכתי לבית הספר, אז אני קצת עייף עכשיו".
שוחחנו עוד קצת, שאלתי אותו על חייו ועל דברים שהיה רוצה להשיג בטיפול והתברר שהוא עובד קשה כדי להצליח בלימודים ולטפל באחים שלו בזמן שאמא שלו עובדת בכמה עבודות כדי לפרנס את המשפחה. אחרי שבדקתי את המיומנויות שלו וראיתי שהוא מצטיין בפעילויות חיי יומיום ובלימודים, נראה היה לי שמנוחה היא המצרך היקר ביותר שאני יכולה להעניק לו כעת.
אחרי שאשגר שתה קצת מהתה, הוא הניח את ראשו על שפת הבריכה ועצם את עיניו.
אני כתבתי דברים בתיקים בשקט, ועשיתי דברים שמבוגרים עושים כשיש להם זמן וכמובן שכתבתי בתיק של אשגר את הדברים שהיינו אמורים לעשות בטיפול כזה, נגיד ללמוד לקשור שרוכים או לעשות מסלול בחדר. לא חשבתי שמישהו יצליח להבין למה הקדשתי טיפול שלם למנוחה.
בסוף הטיפול הערתי אותו בעדינות ושאלתי מה שלומו.
"מצוין" הוא אמר לי "היה טיפול טוב, את טובה".
כך בילינו את כל הטיפולים, בווריאציה כזו או אחרת של קצת שיחה והרבה מנוחה.
הוא החליף מקומות מנוחה, לפעמים כיסיתי אותו, פעם הוא לימד אותי שיר שהוא שר לאחיו התינוק, פעם דיברנו על סוגי אוכל שהוא אוהב, פעם הוא סיפר קצת על אביו שמת.
בסוף השנה, למפגש הפרידה, הוא הגיע עם השכנה ואחיו התינוק.
הם הביאו לי מאכל שהוא סיפר לי עליו שאמא שלו הכינה. אכלנו ביחד בשקט, השכנה אספה את הכלים ורגע לפני שהוא יצא הוא הסתובב ואמר: "זה היה טיפול טוב. את טובה" והלך.
שבוע טוב,
שנדע גם לנוח.
https://www.deviantart.com/kelogsloops/art/rest-doe-665465980