שישי שמח, כמה נחמד שהשבוע הזה הגיע אל סופו. השילוב של דלקת ריאות וחמסין לא החמיא לי, הרגשתי כל כך רע, שלא הצלחתי אפילו לקרוא את הספר החדש שקיבלתי מאמזון, ככה! היום אני רוצה לספר לכם על מישמיש, מישמיש הוא חתול. מה פתאום אני מספרת לכן כאן על חתולים, אתם בטח שואלות, וכמובן שיש סיבה. כשיעל (Yael Rauch Nissan) ואני כתבנו את פיבוט, ובמיוחד את החלק של פיבוט שנוגע להחזקה ולמיכלים ואמצעים אחרים להחזקה, התבוננו הרבה במה שעשו החתולים מסביבנו – בבית שלי. בערך מגיל 16 יש לי חתולים וחתולות. כן, כן, אני מהזן הזה. יש מלא דברים שנוגעים לחתולים בחיי, תובנות וצילומים והרגלים וסיפורים, אבל מישמיש הוא חתול מיוחד עם סיפור מיוחד. מישמיש החליט שאנחנו נהיה המשפחה שלו. הוא הסתובב באזור חדר האוכל של הקיבוץ, היה ידידותי במיוחד כלפינו, ויום אחד המשיך ללכת איתנו עד למשרדי פיבוט, שהיו קרובים לחדר האוכל, ושם התאזרח. זה היה כשנה לפני הקורונה, אולי ב2019, ובדיוק עמדנו לפני סדר פסח, שאותו חגגנו באותה שנה במשרדי פיבוט, שהיו מספיק גדולים להכיל את כל המשפחה. מישמיש, שאז עוד היה לגמרי חתול משוטט, ישב ביחד איתנו בסדר, התלטף ואפילו עשה כאילו הוא לא חותר להשגת מזון, שהיה בשפע. בסוף הערב, רועי, בני הצעיר, החליט שמישמיש בא איתנו הביתה.
היה אז אצלנו חוק שלושת החתולים. תמיד יש שלושה חתולים, ואם אחד נפטר – מותר להחליף אותו. כך יצא שהיתה משרה פנויה לחתול, עקב מותה בשיבה טובה של פזית. בקיצור, מישמיש נבחר לכהן במשרת החתול השלישי, כשמעליו בסדר הבכירות ישבו מיצה, חתולת העל הוותיקה, שבינתיים הלכה לעולמה, וגאטו החתול השחור והחתיך. מישמיש התחיל את הקריירה שלו בביתנו כחתול מתפנק ומתגמל. רגליו הקדמיות הקצרות שיוו לו מראה מיוחד. הוא התקשה בפעולות מוטוריות כמו קפיצות ודילוגים, כנראה בשל רגליו הקצרות, אבל זה רק גרם לנו לחבוב אותו יותר, שהרי כולנו מוגבלים בדבר כזה או אחר. מישמיש זכה מהר מאד לכינוי מישקה, וכטוב ליבו במזון, כמנהג בני הבית, התעבה והתמלא ויחד עם מבנה גופו התרבו גם הכינויים שבהם כיבדו אותו בני הבית וכללו את "סלמי" "נקניקוס" ו"צ'וד". עד ליום אחד, מר ונמהר, שבו קרה הדבר... באותו יום, לקחנו את שלושת החתולים למקום הנורא מכל, לווטרינר, על מנת לקבל את חיסוניהם ולהתקין שבבים בעורפם, על מנת שיוכלו להיכנס בכניסת הVIP הקרויה בביתנו "דלת החתולים". רצה הגורל, וכשהחזרנו את החתולים מהווטרינר, הגיעו גם הספות החדשות שקנינו. חתולים לא חובבים מאד שינויים בסביבתם, אך מסתבר שמישקה חווה את השינוי באופן חריף יותר משאר החתולים, מכיוון שהחיבור בין הביקור אצל הווטרינר להחלפת הספות גרם לו לטראומה קשה. הוא יילל ויילל, צעק במדרגות – איפה שההד חזק במיוחד, ובערב, כשבאו חברים לבקר את אלעד, בננו הבכור, באירוע שייזכר לדראון עולם, הוא השתין על אחד החברים.
מהרגע הזה מישקה הפך להיות חתול מאד קולני, חרד ועם התנהגות שקשה היה לצפות אותה מראש. הוא צעק וצעק, במיוחד כשבאו אנשים לבקר בבית, אבל גם כשרק בני הבית היו נוכחים. האירוע הפך להיות כה מטריד, עד שיצרתי קשר עם מתקשרת חתולים, כן כן, זה דבר. המתקשרת אמרה שמישקה לא אוהב שקוראים לו מישקה, אלא רק מישמיש, שהוא מדוכדך מטבעו ואוהב לשיר את שירי העצב שלו במעלה המדרגות ובתכל'ס לא הביאה המלצות לפעולה. היתה התלבטות אם לתת למישמיש תרופות לחרדה ולדיכאון שהוא סובל מהם, בוודאות. והחלטנו לנסות דברים נוספים, בעיקר כי מישמיש לא מסכים לבלוע כדורים. בני המשפחה החליטו שמגע לחץ עמוק יכול לעזור לו, כך שהוא חובק שוב ושוב. אבל נראה שגם לזה לא היתה השפעה מכרעת. "מישמיש הוא נסיך הכאוס" סיכם רועי באחד הערבים, בעוד מישמיש יושב על הממיר של הטלוויזיה ומפיל את העכבר לרצפה בפעם האלף. אבל אני המשכתי לראות בו מקרה מבחן ובכל פעם ניסיתי דבר כזה או אחר כדי לעזור לו במצוקתו. חוץ מהשירה במדרגות, משאת נפשו של מישמיש היתה להגיע לקומה השניה, שהילדים סגרו בפניו עקב העובדה שבכל פעם שהוא הורשה להיכנס אליה הוא עשה נזקים ובלגן והשתין על דברים. כל בני המשפחה והחברים שביקרו בביתנו הכירו את הסיפורים על מישמיש נסיך הכאוס, והרגשות כלפיו היו חמלה מעורבת בתסכול והומור.
כשמיצה, החתולה הבכירה והאהובה שלנו מתה, נראה שמישמיש נרגע קצת, אך כשהבאנו הביתה שתי חתולות במקומה, מישמיש נכנס לדיכאון עמוק. הוא היה נראה כל כך עצוב – שממש כאב הלב. הוא התחיל לישון המון, עם הפנים צמודות לספה או לכורסה, ולצעוק גם בחוץ. ואז, התקנו מטבחון בקומה השניה ויצא לי לבלות שם כמה וכמה שעות. ראיתי שיש סימני שתן על הפוף הוורוד. כשמישמיש נכנס – ראיתי שזה מקומו. הפוף עטף אותו והחזיק אותו מכל הכיוונים וכשהוא התיישב בו הוא היה שקט לחלוטין. או כמו שאומרים אצלנו – שקט לחתולין. לקחתי את הפוף והורדתי אותו לסלון. שם שמתי אותו בתוך הכורסה החביבה על מישמיש. בנשימה עצורה עקבנו איך מישמיש זיהה את הפוף שלו, התמקם בו. והיה שקט. מיום ליום מישמיש ישב שעות ארוכות בפוף הוורוד וניתן היה לראות את השיפור החל במצב רוחו ובהתנהגותו. הוא הפך שקט יותר, הפסיק לצעוק וחזר להתלטף. היום, הוא הגיע לישון במיטה שלנו, דבר שעוד לא קרה מעולם, הוא מעולם לא הרגיש מספיק בטוח בעבר. נראה לי שהפוף הוורוד עשה את העבודה וחילץ אותו מאימת הפוסט טראומה החתולית.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אנשים עם מצוקות לא מילוליות נמצאים במצב דומה. והחזקה עובדת עליהם פעמים רבות ממש כמו שהיא עבדה על מישמיש. וכשלא מוותרים, ומנסים עוד ועוד סוגים של החזקה, שהיא במהותה סוג של חיבוק לגוף ולשכל ולרגש – יש מצב שבסוף מקבלים רווחה לכולם.
שבת שלום
בתמונה - מישקה במיטה שלנו היום, לא מרוצה כי הערתי אותו כשצילמתי אבל בסך הכל ברווחה!
