שישי הגיע, השמש יצאה רגע להגיד שלום ויצאתי לסיבוב קצר בגינה,
שהשבוע כמעט ולא יצא לי להיות בה בגלל הגשם.
כלנית פרחה וגם קאלה, הרותם התחיל לפרוח, הנזמיות לופתות והחרציות עולות,
הלימונים מצהיבים על העץ והרקפות בשיא תפארתן.
בעשר השנים שחלפו מאז שכתבנו את פיבוט והתחלתי ללמד אותו בשטח,
יש תקופות שנדמה לי ששום דבר לא קורה.
ככה זה בטבע, יש תקופות שזרעים ופקעות טמונים באדמה ולכאורה לא קורה שום דבר.
ואז,
השבוע, באחד מקורסי פיבוט שאני מלמדת עכשיו היה את "דיון הרווחה".
בתמצית, מדובר ברעיון שאם ניתן לאנשים עם צרכים מיוחדים את האפשרות לנוח בעת התעסוקה או לשבת על ספה רכה, הם ירצו לשבת שם כל היום ולא יעשו דבר ויתנוונו.
"מנהלת של מרכז תעסוקה אחר אמרה לי ממש להיזהר עם הספות הרכות" אמרה נועה, אחת המנהלות שמשתתפות בקורס,
"גם ההורים כועסים כשהם רואים את הבן שלהם יושב על הספה ולא עובד, מה גם שנראה לפעמים שהזמנים שהוא יושב על הספה הולכים וגדלים".
הסתכלתי במרובעי הזום על כשלושים המשתתפים בקורס ושאלתי את נועה;
"תגידי, המשתתפות והמשתתפים פה בקורס, כולם צוותי ניהול של מסגרות, על מה הם יושבים?"
נהיה שקט לרגע ואנשים הסתכלו סביב,
באופן לא מפתיע, כולן ישבו על מושבים רכים.
"כשאדם יושב ישיבה ממושכת במהלך יומו, האם הוא יבחר בכסא קשה או רך"? שאלתי, אבל לא באמת ציפיתי לתשובה.
"ואלה מאיתנו, כמוני למשל, שגם כאובים מסיבה כלשהי, מה יקרה אם יתנו לנו לשבת על מושב קשה?"
"זה נכון" אמרה נועה, "יש אופנת רטרו כזו בבתי הקפה, הם שמים כסאות עץ מפעם, וכשאני מגיעה לבית קפה ורואה את זה אני ממש מתבאסת".
החלפנו עוד כמה רשמים מחוסר החיבה שלנו למושבים קשים, והסכמנו שאפילו העובד הפשוט ביותר זוכה למושב מרופד, אבל מי לא? אנשים עם צרכים מיוחדים.
אחת המשתתפות העלתה את האתגר של למצוא ריהוט שיהיה גם רך וגם עמיד, והבטחתי שאני יכולה לעזור בכך,
אבל לכולנו היה ברור, בשקט, ובלי שצריך היה להבהיר את הנקודה באופן מיוחד,
שגם אנחנו מעדיפות את הרוך של הספה על פני הקושי של הכיסא,
ושבשאלה ההומאנית של פיבוט, "האם הייתי נוהגת כך בעצמי או ביקירי?" התשובה היא לא.
זה רגע לא פשוט, הרגע הזה של ההבנה.
ואז אמרה נופר: "אני רוצה לספר לכן משהו על מנוחה",
"מספטמבר השנה הכנסנו למרכז התעסוקה שלנו חדר מנוחה, ואנחנו עוקבות אחר השימוש בו ותוצאותיו בקפדנות,
אמא של אלי, אחד המועסקים שלנו, הגיעה אלינו עם תלונה שאלי מדבר בבית הרבה על חדר המנוחה, היא חששה שהוא עבר לנוח שם כל הזמן ועכשיו הוא לא עושה כלום.
ישבנו איתה והראינו לה את המעקב שלנו;
בזמנים שבהם הוא היה צועק, מקלל ומרביץ – הוא הולך ונח בחדר, וחוזר להשתתף אחר המנוחה כשהוא ברווחה ובהשתתפות טובה.
"זאת לא היתה התנהגות גרועה" אמרנו לאמא של אלי "הוא היה זקוק למנוחה, ועכשיו שהוא מקבל אותה הוא מתפקד הרבה יותר טוב".
"למה אתם לא מגיבים?" שאלה נילי את המשתתפים והמשתתפות בקורס כשהשתררה דממה.
"כי אנחנו עסוקות במחשבות" ענתה לה שירה,
ואני התמלאתי בשמחה, ולא התבלבלתי מהשקט, כי זיהיתי את הרגע הזה שבו לכאורה לא קורה כלום, אבל תיכף הזרע יתמלא בנוזלים ויפרוץ אל מחוץ לאדמה,
וצמח גדול ומניב של רווחה יקשט את קיומנו,
אלה רגעים שרק גננים סבלניים ומלאי אמונה זוכים להם!
שבת שלום, מושבים רכים ותבשילים חמים!
התמונה: רגעי רווחה בגינה
הסרטון: יופיו של הזרע
