שישי שמח ופורח אחרי שבוע מלא בעשייה ברוכה! לפעמים יש מקרים שמלמדים את כל הנוגעים בהם שיעור חשוב, הסיפור של היום עוסק בדיוק במקרה כזה. בקבוצת ההדרכה לנשות מקצוע העלתה שלי המרפאה בעיסוק את המקרה של גלעד. גלעד בן ה13 לומד בכיתה התנהגותית – רגשית, המיועדת לנערים שלא נמצאו אצלם קשיים התפתחותיים כמו אוטיזם או מוגבלות שכלית או בעיות פסיכיאטריות, ובכל זאת הם מתקשים לתפקד ולהשתתף. גלעד לומד בבית הספר, נקרא לו "אביבים" כשלוש שנים, כשהמטרה היא שיצליח לחזור וללמוד בחינוך הרגיל. יש לו קשיים בלמידה ובתקשורת, בעבר קיבל תרופות לחרדה ועכשיו לא. הוא לא יודע קרוא וכתוב, ונראה שהתקווה הגדולה ביותר עבורו היא למצוא אבחנה שתתאים לו כדי שיוכל להמשיך בחינוך המיוחד. שלי דואגת שלא יסתדר בחינוך הרגיל. בתקופות הגרועות – הוא יושב עם כובע על הראש, לא נותן לאף אחד לדבר איתו. הוא בטלפון כל הזמן, יורה בציפורים, או בדברים אחרים, שלי לא בטוחה. לפני שנה בקבוצת ארוחת הבוקר ששלי עשתה, השתתף מעולה. אבל ביומיום של הכיתה לא רואים אותו משתתף בכלל. הצוות ממש מודאג. הוא מאד מוזר, יש לו איים של מיומנות אבל אין איזה שלם שמישהו יכול להבין. לפעמים הסייעת מבקשת ממנו לעשות משהו, והוא עושה. הקשיים שלו החלו בגן, מספרת שלי, הוא התקשה לשחק והיו לו התפרצויות. היום יכול לקלל, לחנוק אדם אחר, לבעוט, להכות. בעיקר את הילדים האחרים, יכול גם לפגוע בצוות. יכול גם לעלות על הגג ולהיות שם הרבה זמן. יש לו מראה של אדם עם צרכים מיוחדים, הוא שפוף, הדיבור שלו לא ברור, תמיד נראה שהבגדים קצת לא מתאימים לו. לפעמים יש לו ריח לא טוב.
ילד מוזר ולא מדבר בכיתת ילדים עם בעיות התנהגות. הרגישה שמשהו מתפספס והביאה את המקרה לקבוצת ההדרכה כדי לקבל כיוון. הלכנו לשני כיוונים; כיוון אחד היה לחפש אבחנה שתתאים והכיוון השני היה שיהיה ברווחה ובהעסקה וכך נראה מה הוא יכול לעשות. אתם מבינים, עיסוק משמעותי – יכול להיות נקודת המשען שממנה מתרומם עולמו של אדם. נכס שנותן תוכן ומשמעות לקיומו. לפני שלושה שבועות שלי מיקדה בו את מבטה באופן מיוחד. יש לה משחק של בנייה של מעגלים חשמליים ומשחק עם מסלולי גולות. גלעד שיתף פעולה ובנה מסלול במהירות ובקלות, שלי אמרה שהייתה לו תוכנית ושיטתיות בביצוע. "אני לא עובדת בחדר אף פעם", סיפרה שלי, "זה אילוץ, למען האמת, אבל מאפשר עבודה אקולוגית טובה יותר; הכל התרחש במסדרון, ובמקרה הזה, על הדלת במעבר לחצר, שהיא פלדלת. ככה שבפעם השנייה שבה בנינו עם המגנטים, השארתי את גלעד שם בזמן שהילדים יצאו לחצר, ונוצר סביבו מעגל שבו קראו לו גאון" . שלי היתה כל כך שמחה ומופתעת; היא צילמה את המסלול שגלעד בנה והראתה לכל מי שהיה מוכן לראות ולשמוח איתה – למחנכת, להורים, לאנשי המקצוע האחרים, וכולם התפעלו ושמחו. בעקבות ההתייעצות בקבוצת ההדרכה, שלי התחילה לעבוד עם ערכות של מדע ומכניקה, ולהרכיב עם גלעד עוד ועוד מסלולים של גולות. בקבוצה השבוע היא סיפרה לנו שהוא עף על זה ומעולה בזה ברמה של להבין מכניקה ופיזיקה. הוא התחיל לדבר, היא הלהיבה את הצוות וכולם החליטו "לרוץ עם זה". שלי הביאה דברים של מדע לכיתה, מגלעד המוזר הוא הפך להיות גלעד החכם. הילדים אומרים שהם גם רוצים להיות חכמים כמוהו. שלי יזמה חיבור לחוג רובוטיקה והמנהלת מייד חיברה את הכיתה לחוג רובוטיקה בבית ספר אחר. אתמול בחדר של שלי, כשבנו את המסלול האחרון, גלעד ביקש שתשלח את הסרטון לכולם. במהלך הבנייה, גלעד אמר את המילה "קטפולטה". שלי המופתעת, הרימה את העיניים ושאלה אותו אם הוא מכיר את האימפריה הרומית, וגלעד ענה לגמרי ברצינות שהוא דווקא מרגיש קרוב לספרטנית.
"הילד הזה עושה לנו חתיכת שיעור" כתבה המנהלת לשלי, ואני חשבתי לעצמי שהלוואי שיותר מטפלים ומחנכים ילכו עם פנס וזכוכית מגדלת לחפש את הרווחה וההשתתפות של ילדים ואנשים שנראים מוזרים ומדאיגים, ושאולי הסיפור הזה ייתן להם השראה.
שבת מקסימה שתהיה
בתמונה:
