שישי מבורך,
השבוע נפרדנו מגאטו, החתול השחור בן ה14 שלנו, והסיפור על גאטו הוא הזדמנות לדבר קצת על מושג מאד לא פוליטיקלי קורקט שבפיבוט אנחנו קוראות לו "מתגמל". ההגדרה המילונית של מתגמל היא: נותן הטבה; נותן גמול; משלם; מפצה.
מבחינתי זהו מושג שמדבר על יחסי גומלין, ובעיקר על הרעיון שבמערכת יחסים בין אנשים, שני הצדדים אמורים להיות מתוגמלים.
במערכת יחסים שבה אדם אחד מטופל והאחר מטפל – כדאי מאד שיהיו למטופל נכסים כלשהם, שבאמצעותם הוא יכול לתגמל את המטפל.
הנכסים שאני מדברת עליהם אינם חומריים כמו כסף או טובות הנאה שוות כסף, כי אם דווקא נכסים שברגש, בגוף וברוח:
חיבוק, מילה טובה, מחוות והבעות של הכרה והערכה – מתגמלים מאין כמוהם למטפל, מחנך, מדריך, או אדם אחר שמטפל בילד, בוגר או קשיש עם צרכים מיוחדים, אבל לא רק.
גאטו הגיע אלינו לפני 14 שנה לאחר מותו של מאו, החתול השחור האהוב שלי,
מאו היה חתול חכם והוא אהב אותי מאד, התכונות האלה הקנו לו מעמד אצולה מוצדק בבית ומותו היה אובדן גדול עבורי, אז עוד לא הבנתי שחתולים לא מאמצים לפי הצבע או היופי אלא רק לפי האופי ומידת המתגמלות שלהם.
וכך קרה שכשמאו מת אני הייתי עצובה, הילדים נורא רצו שאחזור להיות שמחה והציעו להביא לו מחליף, שהגיע ממודעה שראיתי למסירת גור חתולים שחור.
הבעלים כל כך שמח, כי לרוב אנשים לא רוצים לאמץ חיות שחורות, שהוא מייד הביא את הגור הקטן והשחור בנסיעה ישירה לביתנו.
הגור זכה לשם גאטו, שזה חתול בספרדית, כי מאו זה חתול בתאילנדית וחשבנו להתחיל מסורת.
גאטו התברר די מהר כחתול לא מאד חובב אדם, וגם חוכמתו היתה בספק, כי אחרי יותר משבוע בבית הוא עוד לא הצליח ללמוד איך להיכנס ולצאת בדלת החתולים.
לאחר התייעצות עם הווטרינר נראה היה שהוא סובל מאלרגיות, ועם מתן הטיפול התרופתי כנראה התפנו לו משאבים ללמידה והוא הצליח ללמוד את מיומנות הדלת.
יחסו לאנשים התבטא ברתיעה כללית, כאשר לפעמים היה מתקרב, מתיישב לידך ורוצה ליטופים, ולפתע מכה בך בכפו שלופת הציפורניים ואז; ציפורן חדה כתער הייתה ננעצת בבשרך כמו קרס דייגים, נכנסת מצד אחד ויוצאת מצד שני, ומשאירה אחריה חור מדמם וכואב.
הוא זכה לכינוי ח"ח – חרא חתול, וחוץ מהנראות האלגנטית והמעוצבת שלו, לא הביא תגמול לבני הבית.
עכשיו שתבינו, נאמנות זה דבר וחיה שנלקחה לא תימסר ולא תיזרק חלילה, כך שגאטו זכה לטיפול טוב, אבל מתוך רגש חובה ולא באהבה גדולה, וגם היה מפחיד לגשת אליו, כי הסיכוי הרב לשיפוד באמצעות ציפורן חדה היה מרתיע ובצדק.
כך החיים זרמו עד שיום אחד גאטו נעלם מהבית.
האמת, בימים הראשונים לא שמנו לב שהוא איננו, יש עוד חתולים בבית והוא, בהיותו חתול לא מתגמל, לא היה חסר לאיש.
כך עברו ארבעה ימים, עד שרועי, בננו הצעיר, חזר הביתה מהצבא, פתח את דלת חדרו בקומה השניה, וגאטו פרץ החוצה מהחדר ורץ מהר לשתות ולאכול.
יש רגעים בחיים שבהם איזו קרן אור של הבנה עמוקה גורמת לשינוי משמעותי, וזה היה אחד מהם.
בהתחלה התביישנו קצת, איך קרה שחתול נעדר ארבעה ימים ואפילו לא הלכנו לחפש אותו,
אבל די מייד הבנו איך זה קרה, הוא ח"ח, חרא חתול, לא מתגמל וגם פוגע, למה שהוא יחסר למישהו?
מה היה הפלא? שמסתבר שגם גאטו הבין את זה, והוא עשה מה שחתולים עושים לפעמים אחרי טראומה או משבר, מצב שאנחנו קוראים לו "החלפת נשמה".
יודעות איך אומרים שלחתולים יש תשע נשמות? אז מסתבר שכל נשמה מכתיבה אופי והתנהגות אחרים, ולפעמים בעת מה שאנחנו קורים "אירוע משנה חיים" מתחלפת לחתול הנשמה, וכך קרה לגאטו, שפתאום הפך מח"ח לח"מ – חתול מתגמל.
הוא התלטף וגירגר והתחכך ועבר בין בני הבית בשבתם על המרפסת, וכולנו צחקנו שהוא מבטיח ששוב לא ישכחו אותו נעול בחדר.
צחוק צחוק, מדובר באמת גדולה, מי שמתגמל אחרים, שהופך עצמו לנכס בחייהם, במיוחד מי שזקוק מאד לטיפולם של אחרים – משפר את סיכוייו לקבל טיפול טוב ואוהב ושלא ישכחו אותו. השנים האחרונות של גאטו הביאו לכולנו עדנה, הוא ביסס את מעמדו בבית כקשיש אצילי ואהוב וזכה בתמורה לפינוקים וחיי מלך!
ואיך זה קשור לאנשים?
להיות מתגמל זה דבר שאפשר ללמד, ישנן תבניות תקשורתיות ופעולות שאפשר וכדאי ללמד אנשים לבצע, כדי להיות מתגמלים במערכת יחסים, בין היתר עם הורים ועם מטפלים.
זה רעיון שאני מקווה שיותר ויותר אנשי חינוך וטיפול יחזיקו אצלם וידעו איך לעזור לילדים וגם למבוגרים לבצע אותו, לרווחת כולם.
גאטו נקבר מתחת לשולחן שעליו אהב לשכב ולהתחמם בשמש, בגינתנו, והמקום זכה מייד לשם "קריית גאטו", תהיה מנוחתו עדן.
שנזכה לתגמל ולהיות מתוגמלים ביחסינו תמיד!
שבת שלום!
בתמונה: גאטו
