שישי שמח! מה יותר טוב משישי שהוא שבתון? השבוע היה מצוין ומלא הישגים, ואז ביום אחד, שני אנשים יקרים בחיי הזכירו לי את הסיפור הזה, שלא הייתי מעלה בדעתי לספר לכן. הראשונה היתה חברה שסבלה מכאבים קשים באגן והלכה לגניקולוג שאמר לה שאין לה כלום, ושהיא בטח לא תמות מכאבים, ושלח אותה לדרכה. היא זכרה את הסיפור שלי והוא חיזק אותה בנחישותה להשיג לעצמה עזרה רפואית ראויה, והיא הצילה את חייה, לשמחתי הרבה.
השני היה Elad Gonen שסיפר לי שקרה לחיילת סיפור ממש כמו שלי, אבל הפעם אנשים בצבא ננזפו, וזה פורסם ואולי יקרה פחות.
מחשבות רבות עברו בראשי, הראשונה היתה להתפעל מהכוח שהיה לי לאורך חיי לעמוד במקומות שבהם אנשים ביטלו את רצוני, לא האמינו לי, החרימו ונידו אותי - ולהמשיך ללכת בדרך שלי.
המחשבה השניה היתה על סיפורים בדיוק כמו זה שמיד אספר לכן, שיש בביוגרפיה של רבים מאיתנו, סיפורים קשים וכואבים ומכמירי לב, שהצלחנו לשרוד אותם ולפעמים גם לצאת עם חוסן חדש.
לפעמים אנחנו חוששות וחוששים לספר את הסיפורים הללו כדי לא להישמע מתלוננות, או מרות נפש חלילה. אני מספרת את הסיפורים הללו כסיפורי גבורה. כסיפורים שהלוואי שישבו בערכת החירום שלכם ויעזרו לכם אם חלילה מישהו יתעלם מכם, לא יקשיב לכן, יבטל צורך או יעמיד אתכן בסכנה.
מעשה שהיה כך היה,
הייתי בת 19 ושירתתי כמש"קית מילואים בקריה בתל אביב.
השגת גימלים היתה ספורט לאומי גם אז, כי הרבה מהחיילים סביבי היו משועממים רצח, וכל מה שהם יכלו לחשוב עליו רוב הזמן היה איך הם יכולים לא להיות איפה שהם.
היו דיונים שלמים על מה קורה אם בולעים גיר של לוח, אפר של סיגריות ואם זה מפיק את ה"חום" המיוחל, שהיה המפתח הכמעט בלעדי להשגת גימלים.
אני די וויתרתי מראש, כי אין לי חום אף פעם, וגם כשפעם ניסיתי לשתות תה עם אפר של סיגריות וגיר של לוח ביחד, ביחד עם האפסנאים, לא עלה לי החום ואפילו בחילה לא קיבלתי.
הפעם הראשונה שבה הגעתי למרפאה של הקריה היתה כשכאבה לי הבטן. ממש. הכאב הלך והתגבר ולווה בבחילה.
ישבתי בחדר ההמתנה של המרפאה זמן ארוך, אמרו שהרופא בהפסקה ואחר כך אמרו שאכנס מהר כי הוא צריך ללכת.
ראיתי את החובש, הוא מדד לי חום והוא היה בסדר. אמרתי לו שכואבת לי הבטן נורא. הוא לא התרשם. הוא אמר שלכולם כואבת הבטן ושאקח אקמול ואחזור ליחידה.
אמרתי לו שכואבת לי נורא הבטן ואני חושבת שמשהו מאד לא בסדר ואני מבקשת לראות רופא ולקבל הפניה לבית החולים.
כאן הוא ממש התעצבן ואמר שאני לא אגיד לו מי יראה רופא ומי ילך לבית החולים, שאין לי כלום ושאם אני מסרבת ללכת הוא יעלה אותי למשפט על אי ציות לפקודה.
לא הסכמתי ללכת, ואמרתי שאם הוא לא מסכים לתת לי הפניה למיון, שיתן לי מכתב שבו זה כתוב, כדי שאחרי שאמות, כי נראה לי שזה מה שקורה כאן, ההורים שלי יוכלו לתבוע את הצבא ולקבל מלא כסף על הרשלנות שלו.
בשלב זה הגיע אחראי המרפאה, ממה שזכור לי את הרופא לא ראיתי באף שלב, וכמובן שאיש לא בדק את הבטן שלי.
אחראי המרפאה אמר לחובש, "יאללה תן לה הפניה שתלך לאיכילוב ורק תצא מפה"
אז הם נתנו לי הפניה למיון, ושאלתי אם מישהו יקח אותי לבית החולים, כי אני לא מסוגלת ללכת.
איכילוב נמצא כמה קילומטרים בקו אווירי מאיפה שהיתה המרפאה של הקריה, אבל מבחינתי היה יכול להיות על הירח.
"את כל כך רוצה בית חולים אז תגיעי לשם בעצמך" אמר לי מנהל המרפאה, ואז פתח את הדלת ואמר "צאי מפה כבר".
אז יצאתי וישבתי על המדרגות שהיו בכניסה.
לצעירות ולצעירים שבינינו, מדובר בשנת 1988, שבה טלפונים היו מחוברים לקו ולא היה אינטרנט ומחשב ואמצעים אחרים שיכולים לעזור לאדם לעזור לעצמו במצבים כאלה.
אבל אינטרנט וטלפונים סלולאריים הם רק כלים, והמניע שלהם היא נחישות ואמונה, ואפילו אם לא היו אמצעי תקשורת מתקדמים, היו אנשים טובים.
אישה טובה אחת, מהפרקליטות הצבאית שהיתה בבנין שליד המרפאה, עצרה לידי ושאלה אותי "חיילת את בסדר?"
עניתי שלא, ושאני צריכה להגיע לבית החולים, הראיתי לה את ההפניה כי נגמר לי הכוח לדבר, והיא לקחה אותי ברום כרמל שלה, שהיתה סוג של מכונית צעצוע מקרטון, ועזרה לי בעדינות לצאת והלכה איתי עד המיון והפקידה אותי בידיים של רופא שם, שמייד בדק אותי ומלמל לעצמו דברים על הדפוקים האלה בצבא שכמעט הרגו עוד חיילת. האפנדציט שלי היה מודלק אז נשארתי שבוע עם אנטיביוטיקה לווריד עד שאפשר היה לנתח ולהוציא אותו.
השבוע הייתי אצל השיננית, וכמו תמיד הזכרתי לה שיש לי מחלה של כאב כרוני ושהמשמעות היא שכואב לי יותר חזק וליותר זמן מלאנשים אחרים.
היה נראה שהיא מבינה עד הרגע שהיא עבדה עם מכשיר שנורא הכאיב לי, וכשהיא הנמיכה את העוצמה והמשיך לכאוב לי, היא אמרה "עכשיו את סתם מתפנקת ומגזימה, זה באמת לא כואב".
עצרתי אותה בשקט ואמרתי "כשאת אומרת שאני מתפנקת ומגזימה את בעצם אומרת שאני משקרת. שהכאב שלי לא אמיתי. זה לא מועיל להגיד את זה ואפילו פוגע. מה שכן אפשר זה להצטער שכואב לי ולראות איך את יכולה שיכאב לי פחות".
"אני מצטערת, סליחה" היא אמרה "אולי ניקוי ידני יהיה לך פחות כואב" וכך באמת היה. "אני כותבת לך בתיק שהמכשיר האולטרסוני מכאיב לך ולהשתמש בו כמה שפחות" אמרה השיננית החמודה בסוף הטיפול.
"נהדרת את" אמרתי לה ואני אומרת לעצמי בת ה19, לפני שלושים וחמש שנים, "נהדרת את, שהיית האבירה האמיצה שלך, שנלחמת על עצמך והצלת את חייך, נהדרת את שעמדת לבד ולא וויתרת".
חג שמח, תהיו נהדרות ונהדרים לעצמכם!
