שישי הגיע כהרף עין, בסופו של שבוע מלא פעילות מדליקה; ביום ראשון המשכנו לצלם את קורס פיבוט הדיגיטלי, שיוצא ממש מהמם.
בהשתלמות פיבוט במסגרת "השדה", שעסקה בהיבטים של הסביבה הפיזית – המשתתפים והמשתתפות היו נפלאים, העלו אתגרים ומקרים מהשטח והזכירו לי כמה אני אוהבת ללמד.
כך עשו גם קבוצת מפקחות ומפקחי מחוז צפון השבוע, שהביאו שפע של התייעצויות ואתגרים שעליהם הפעלנו בהצלחה רבה את הרעיונות והכלים של פיבוט.
השבוע למדנו בקבוצת המפקחות את המושגים "גולמי" ו"מובחן" שהם מושגים חשובים, חיוניים ומבלבלים במיוחד, ועוד פעם במיוחד עבור אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, שבהכשרתם, נותנים תשומת לב מיוחדת למילים ולרובדי הכוונה שמאחוריהן.
המושג "גולמי" מדבר על מצב שבו אדם מביע מצוקה במילה, משפט או תנועה – שלפעמים יש להם תוכן מסוים, אבל מבחינתנו – אנחנו מבינים שמדובר במצוקה. לדוגמה מישהו אומר "שמנת" או "מקרוני" או פסטיגל" או "אמא" ולא מתכוון שהוא באמת רוצה אחד מהם, אלא משתמש במילה אחת לכל מקרי המצוקה שהוא חווה.
איך מבינים האם אדם באמת מתכוון שהוא רוצה את המילה שהוא אומר או שזו מילה גולמית שאומרת שהוא במצוקה? אז זהו, שפה נמצא האתגר, כי החשיבה "הרגילה" שלנו, החשיבה של המודל הרפואי, רוצה לדעת "למה"?
למה האדם אומר דווקא את המילה הזו, ומה זה מבטא.
כמעט תמיד, בתשובה לשאלה הזו, אני מספרת את הסיפור על הומוכלב, והנה הוא מקבל רגע משלו בסיפור שישי;
חמודי היה נער בן 17 עם מוגבלות שכלית התפתחותית, שהמחנכת שלו, לידיה, הביאה אותו כמקרה לקורס פיבוט, אי שם לפני כמה וכמה שנים.
ולמה הביאה אותו לידיה להתייעצות בקורס?
"הוא צועק הומוכלב" סיפרה לידיה ותיארה איך הוא מרים את קולו ואומר בקול הולך ומתרומם בניגון מיוחד; הומוכלב הומו - כלב הו—מוכלב.
"כזה עוד לא שמעתי" אמרתי ללידיה בהתפעלות, "בהחלט צירוף מקורי".
"אנחנו יודעים מתי ואיך בדיוק קרה שחמודי התחיל להגיד הומוכלב" אמרה לידיה: "יום אחד בהסעה חמודי עשה קולות, ונהג ההסעה התפרץ עליו וצעק קללות, כנראה בין הקללות שהוא קילל אותו הוא אמר "הומו" ו"כלב" והטראומה צרבה את זה לחמודי בתודעה ומאז הוא אומר את זה".
"אוקיי" עניתי, תיכף נראה מה קורה בפעמים שהוא אומר הומוכלב, האם יש עוד משהו שהיית רוצה עזרה בו לגבי חמודי"?
"כן" ענתה לידיה, "הוא עושה המון פיפי".
"מה"? שאלתי ומייד חשבתי לשלוח אותו לבדיקת סוכרת, אבל שניה לפני זה שאלתי אותה איך היא יודעת שהוא עושה המון פיפי
"הוא הולך המון פעמים לשירותים" ענתה לידיה
"ואת יודעת מה הוא בדיוק עושה שם?" שאלתי
"האמת שלא" ענתה לידיה בהרהור, "אני רק יכולה להגיד שהוא נשאר שם הרבה זמן"
התחלנו מפענוח ה"הומוכלב"; אעצור כאן ואגיד, שגם אם צעקות ההומוכלב נגרמו בהתחלה על ידי טראומה, כדי להפסיק אותן או להבין מתי חמודי צועק ומה הוא צריך בעצם, ההבנה הזו לא תורמת בכלום עם אנשים שאינם מסוגלים לחלוק במילים את מחשבותיהם ורגשותיהם, כי כל התכניות והכלים לטיפול בטראומה מבוססים על יכולות של אנשים במלוא כוחותיהם ויכולתם.
מה זה אומר? שהבנה מאיפה הגיעה המילה או המחווה שאדם עושה כמילת מצוקה גולמית, לא עוזר בכלל לתת לו מענה ולהפסיק צעקות מצוקה.
שאלתי את נשות הצוות אם הן יכולות לזכור איפה, מתי וכמה חמודי צועק הומוכלב,,
הן התלבטו והחלטנו שהן ילכו לבדוק.
"תזכרו" אמרתי להן לפני שנפרדנו "לחפש גורמי מצוקה אפשריים בעת הצעקות, בהנחה שמדובר בסימן למצוקה".
המפגש הבא הגיע, כל המשתתפות התישבו עם צלחות עמוסות באוכל והצוות של חמודי לא חיכה אפילו עד שסיים לאכול כשלידיה אמרה לי "זה אלכסיי".
"מה אלכסיי?" שאלתי, "ההומוכלב של חמודי" אמרה לידיה "זה אלכסיי".
התברר שאלכסיי הוא תלמיד בן 18 שנמצא באותה כיתה של חמודי, הוא גדול מימדים ולפעמים מכה או דוחף תלמידים ומורות ללא אזהרה מוקדמת. "בכל פעם שאלכסיי קרוב לחמודי, חמודי צועק הומוכלב" אמרה הדיל, המדריכה והמשיכה; "ביום שאלכסיי לא היה – חמודי בכלל לא צעק, ואז התחלנו לשים לב שאם אלכסיי יושב קרוב אליו – הוא צועק ואז הולך לשירותים". "אני חושבת שהוא הולך לשירותים כשהוא מתעייף מהצעקות ומהפחד מאלכסיי" אמרה לידיה. "גם בטיול הוא מתחיל לצעוק הומוכלב בכל פעם שאלכסיי קרוב אליו". "האם אפשר להעביר את אלכסיי או את חמודי לכיתה אחרת?" שאלתי, נעניתי בשלילה. "אם כך, בואו נפתור את הבעיה בדרך אחרת" אמרתי להן, "בואו נקפיד שאלכסיי וחמודי תמיד יהיו רחוקים אחד מהשני, עדיף אם אפשר שחמודי לא יראה את אלכסיי טכנית". "מה זה לא יראה את אלכסיי?" שאלה הדיל,
"שימו מחיצה ביניהם, כך שחמודי לא יראה את אלכסיי מאחוריה" עניתי.
מכיוון שבמקרה ישבנו בכיתה של לידיה, הדיל, חמודי ואלכסיי – באותו היום, יכלתי להסתכל על המימדים והאפשרויות.
"ובכל פעם שהוא צועק הומוכלב כשאלכסיי נמצא, תבינו שהוא מפחד ותעזרו לו להתרחק ולהרגיש מוגן".
"וזהו?" שאלה לידיה בקול קטן, והיה ניכר שהיא בספק רב אם התכנית המוזרה שהצעתי אכן תעזור "ניסוי ותהיה?" "ניסוי ולמידה" עניתי, "לכו, תנסו, ותחזרו עם ידע".
הלכו, חזרו, הם יישמו הכל, חמודי מרגיש בטוח, הוא לא צועק הומוכלב, ואם הוא צועק הן מייד מבינות שהוא מפחד ועוזרות לו.
רק מה, עכשיו הן רוצות שנעשה שאלכסיי לא ירביץ.
שבת טובה, שכולנו נרגיש בטוחים ונהיה מובנים לסביבתנו.
בצילום: הטיול של אתמול
