שישי מבורך,
השבוע חלף בשטף בלתי נלאה של סיפורים, וביום שלישי קיבלתי הודעה מתמנע.
תמנע ורחביה הם לקוחות וותיקים, אני מלווה אותם מאז שדוד, בנם הבכור היה בגן,
דוד עכשיו בתיכון.
כשאני אומרת "מלווה" הכוונה היא שאני תומכת בגידולו ועוזרת להוריו לאורך השנים, מה שקרוי בפיבוט "תמיכה התפתחותית".
פגישותינו אינן רצופות, ויכולות לעבור שנה או שנתיים או שלוש בין תקופות העבודה המשותפת שלנו, ועם השנים זכיתי להכיר אותם וגם את ילדיהם האחרים ואף לסייע במחשבה ובעצה לגביהם.
היכרות רבת שנים עם לקוחות היא עץ, ששורשיו נטועים עמוק בנשמות כל השותפים ונותן צל ופירות לא צפויים, כך שכשתמנע שלחה הודעה, אחרי כשנתיים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, שמחתי ממש שאזכה לשמוע מה שלומם. תהיתי מה שלום דוד, ואיך הוא משתתף ומתפקד היום.
תמנע, אישה נאה, חכמה ורבת פעלים – עלתה לזום לבד, רחביה משרת במילואים מהיום הראשון של המלחמה.
"דוד בסדר" היא אמרה מייד, "הוא פורח בתיכון, יש לו חברים והוא אפילו מורד ומעדיף חברים על לימודים".
דוד חווה קשיים בילדותו המוקדמת, עד כדי כך שפסיכולוגית שאבחנה אותו חשבה שיש לו קושי התפתחותי משמעותי, הוריו ואני שקלנו את הרעיון של אבחונו ממש בכובד ראש, ובכל פעם שהדיון לגבי האבחון עלה – החלטנו שלא לאבחן, עד לרגע שבו תפקודו של דוד יראה שהאבחון יועיל לו.
מה שכן, הוחלט לטפל, ללמד, לאמן, לתמוך – וכך היה.
רגע כזה, שבו רואים את הילד שהיה כל כך במצוקה עולה ופורח, הוא זר של פרחים מהיקום, כך שליבי היה מלא בשמחה והכרת תודה,
ואז חזרתי לרגע הזה ושאלתי את תמנע "במה אוכל לעזור לך היום?"
"זה בקשר לנתן" היא אמרה, "את זוכרת שהתייעצנו איתך לגביו?"
זכרתי, אפילו לא הייתי צריכה לקרוא את הסיכומים של עצמי.
"נתן הוא מחונן" אמרה תמנע, למרות שזכרתי, "ממש מחונן, הוא חריף ומהיר מחשבה וסקרן וגם מעצבן – מתקן את המורים ונראה לסביבה יהיר ולפעמים מרוחק".
"הוא הולך לתוכנית מחוננים?" שאלתי,
"כן, יום בשבוע וקצת העשרה אחר הצהריים" ענתה תמנע, "אבל הבעיה היא בשאר הזמן, הוא משועמם. הקצב והרמה של הלימודים לגמרי לא מתאימים לו ולאחרונה השעמום הזה משפיע גם על הזמן בבית.
הוא לא רוצה לעשות דברים שקודם אהב, חוץ מלשחק עם אחיו התינוק, שאותו הוא אוהב אהבת נפש ומטפל בו מקסים, הוא הפסיק לצאת עם החברים לכדורגל, לא בא לו ללכת לטייל בשבת, והוא אפילו לא מתלהב לצאת לפיצה וגלידה".
"מה קורה ביומיום בבית הספר?" שאלתי, ותמנע ענתה;
"בבית הספר הוא מנסה לקרוא מתחת לשולחן, אבל המורים אוסרים עליו, יש עוד תלמיד מחונן בכיתה שהולך איתו לתוכנית מחוננים, שמשתולל ומתפרץ כי אם הוא מתקדם בספר הלימוד במתמטיקה בזמן השיעור, המורה מכריחה אותו למחוק את כל מה שעשה ולהתקדם רק בקצב של הכיתה. נתן לא משתולל ולא מתפרץ, אבל אני דואגת לו, הוא אומר שהכל משעמם ומפסיק להשתתף, בגלל זה ביקשתי שניפגש.
אחיו הולך לבית ספר למחוננים ונפלא לו, וחשבתי שעוד שנה וחצי גם נתן יתקבל ויהיה לו מתאים וטוב שם, אבל שנה וחצי זה נצח בחיי ילד ואני לא בטוחה שהוא ישרוד".
"כשאני הייתי ילדה לא היו מבחני מחוננים כמו היום, וגם אם היו, אני לא אותרתי בהם" סיפרתי לתמנע,
"הישיבה במרבית השיעורים בתיכון היתה בלתי נסבלת בשבילי, החומר התקדם לאט, חלקים גדולים מהשיעור הייתי משועממת, ואם את בשנות החטיבה הייתי משעשעת את עצמי בהעברת פתקים, בתיכון זה כבר היה פחות מושך. אז קראתי ספר בשיעור, לפעמים ציירתי או עשיתי מלאכת יד. רובם המוחלט של המורים התנגדו למנהג הזה, ואסרו עלי לקרוא או ליצור בשיעור, וכך יצא שנשרתי מהשיעורים שלהם ונהייתי מבודדת ועצובה, כי הייתי די בטוחה שיש לי לקות למידה חמורה, שאחרת מה הבעיה שלי לשבת בשיעור כמו כולם?
אני מספרת לך את זה כדי שתדעי שאני מבינה את נתן, ואני רוצה לספר לך גם, שנתן מדוכדך
אל תתבלבלי עם המילה "משעמם" – שעמום זה דבר הרסני לאנשים שהחשיבה שלהם זקוקה לגירוי מתמיד, לאתגר ותוכן.
את זוכרת את הסרט "הסיפור שאינו נגמר?"" שאלתי את תמנע, שמייד הנהנה בחיוך,
"את זוכרת מה היה האויב שאיים להרוס את עולמה של המלכה?" שאלתי, היא לא זכרה.
"הכלום" אמרתי The Nothingness"", ככה זה בדיוק בשביל נתן, שעמום, כלום, שיממון – הולך ומשתלט על עולמו. כך נראה ראשיתו של דיכאון אצל ילדים, אני קוראת לשלב הזה "דכדכת".
"מה אני יכולה לעשות?" שאלה תמנע בדאגה
"דבר ראשון לספר לו מה קורה לו" אמרתי לה, "ילדים חיים ברגע והם לא מכירים מושגים גדולים ומופשטים, כך שמבחינתו העולם הופך להיות משעמם, צבוע כולו באפור, והרגשות נצבעים בשיממון וחוסר תוחלת".
"דבר שני, להילחם בשבילו, לדבר עם בית הספר, להשיג עבורו התחשבות והתאמות שהוא זקוק להן. תשתמשי בכל דבר שאפשר, המילואים של אבא, איום בדיכאון, מה שיעבוד, תדפקי על השולחן, אל תוותרי!
הוא חכמולוג ומעצבן את המורים, וממילא קשה לאנשים להבין ולהרגיש אמפתיה למי שהשונות שלו זקוקה לקצב מהיר ועושר של מידע ואתגרים, זה נראה כמו מותרות או פינוק ואנשים מקנאים ולפעמים לא מבינים כמה סבל וקושי אנחנו חווים לפעמים במגע עם "העולם הרגיל".
תמנע חייכה חיוך קטן, וגם אני, היה לשתינו ברור שהיא לא תוותר, שהיא תגיע עד שערי שמיים בשביל בנה.
בסרט "הסיפור שאינו נגמר", אטריו הילד הגיבור, רוכב על פאלקור, דרקון המזל, בדרך להציל את העולם, היה לי ברור מי משחקת את תפקיד פאלקור בסיפור של נתן.
דיברנו עוד כמה דקות על חיבור של נתן לילדים כמוהו, באמצעות תחומי העניין שלו ותחביביו, ונפרדנו בחיוך.
"ספרי לי איך היה עם בית הספר ותגידי איך עברה השיחה ואם נתן משתפר" אמרתי לה, וידעתי בבירור שעכשיו שהנתיב ברור, היא תלך בו, ושנתן יהיה בסדר.
היא שלחה לי סרטון של נתן עם אחיו התינוק, כולו לב וחום, יכולתי להרגיש את הגאווה שלה והשמחה בנכס הזה של אהבת האחים, מאחורי המצלמה, בדיוק בסרטון נתן הרים את מבטו מאחיו התינוק למצלמה ואמר לה "די אמא" והיא המשיכה לצלם עוד רגע ואז הפסיקה,
ואני חשבתי לי בשקט שבחיים היא לא תפסיק אף פעם, ואיזה כוח זה לילד לדעת, שאמא שלו רואה אותו, ברגעים החזקים, ובקשיים – והיא שם, לשמוח ולהעריך וגם להילחם עליו ובשבילו.
שבת שלום
בתמונה: עטיפת הספר "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה
