top of page
חיפוש

תכנית של בית וכן ורווחה

שישי שמח, השמש זורחת וממש ממש קר

השבוע נסעתי לבקר את אחד מצוותי הכפר השיקומי, לראות מה שלומם ומה קורה עם התוכנית שבניתי עבורם בפגישת הצוות החודשית שלנו.

יש דבר שכמעט תמיד קורה במצבים שבהם הייתה מצוקה ממושכת של מלא אנשים, בניתי תוכנית ובמשך שעה שלמה שכנעתי אותם למה כדאי להם לבצע אותה ואז אני מגיעה לפעם הבאה ואף אחד לא אומר כלום.

אני קוראת לזה "עיוורון שגרתי", משהו שהעיק עליך מלא זמן נעלם, ותוך דקות אתה מסתגל למצב החדש ושוכח שהוא היה.

בתחילת הדרך עם פיבוט הייתי ממש דרוכה, והגעתי לפגישות המעקב בחשש ואכלתי סרטי מתח ואימה לרוב. עכשיו אני באה בחיוך ולא שואלת כלום, אני יודעת שאם הם פנויים ורוצים לדבר איתי על קשיים אחרים שיש להם, אז בטוח הדבר השתפר ובטח מישהו יספר לי על זה באיזשהו שלב.

אז הנה, לכבוד שבת ולכבוד הצוות המהמם שלי בכפר השיקומי; הנה הסיפור על דניאל;


בפגישה החודשית שלי עם צוות הכפר השיקומי, הגעתי עם בקשה מהצוות המקצועי המוביל של הכפר, שאדבר בהדרכה על נושא הביקורת. "לפעמים הדיירים מתלוננים על משהו, ולא משנה כמה בעדינות ויפה אנחנו באים עם זה לצוות, נראה שקשה לאנשי הצוות לקבל את הביקורת, והם אפילו כועסים ונפגעים" אמרה לי המנהלת המקצועית של הכפר. הנושא היה ממש מעניין בעיני, וחיכיתי לראות מה יגידו אנשי הצוות ואם הם יתחברו.

לא עברה דקה מהרגע שהתיישבתי והעליתי את הנושא, והצוות שלשמאלי התחיל לדבר על דייר ביחידה שלהם. עוצמת הקושי שלהם עלתה מייד, הם דיברו ודיברו ודיברו וברבע השעה הראשונה של השיחה, שהייתה למעשה מקהלה של קשיים וטענות, נשמעה המילה "לא" עשרות ומאות פעמים;

"הוא מתעסק בעניינים שלא שלו",

"הוא מסכסך בין הדיירים",

"הוא מסכסך בין אנשי הצוות",

"הוא מספר דברים רעים ושקרים",

"הוא נדחף לתוך חדר הצוות ואנחנו לא רוצים שישב איתנו",

"הוא כל הזמן מלשין על אחרים שנראה לו שעוברים על החוקים".

מזל שאין לוח מתאים בבית הקפה, איפה שישבנו, כי אם הייתי כותבת עליו, הוא היה מתמלא ב"לא".

אני חושבת שעברה איזה רבע שעה של "לא", או לפחות ככה זה הרגיש לי, (כי זמן של "לא" הוא הרבה יותר ארוך מזמן של "כן", זה חוק) עד שמישהו הזכיר שמדובר בדניאל, ואז הבנתי שבעצם כל הזמן הזה של הלא, אנשי הצוות לא הזכירו את שמו.

"זה דניאל?" שאלתי בתדהמה "דניאל שעוזר פה עם הכל לכולם?"

"כן" ענתה זהבה, אחת המדריכות, "הוא חושב את עצמו, נדחף לכל מקום, מלשין, רק אומר דברים רעים על אחרים ומסכסך".

"וואו, נשמע שמה שהוא אומר ממש משפיע עליכם לרעה" אמרתי, "בואו נעשה רגע סדר בדברים ונראה מה קורה ואיך אפשר לפתור את העניין".


אעצור כאן ואספר לכם הקוראים ולכן הקוראות שדניאל נמצא אצלנו בכפר עם הגבלות מיוחדות, זה אומר שיש צורך לפקח עליו. מבחינתנו בכפר, המשמעות היא שהוא גר במסגרת של אנשים שצריכים הרבה תמיכה תפקודית, כי יש שם יותר צוות ויותר פיקוח. במקביל, דניאל, שהוא איש מקסים ומוכשר, עוזר בכל דבר שצריך מבחינה לוגיסטית בכפר, ועושה עבודה ממש טובה.

עברנו על כל זה ביחד, הסתכלנו על כל הדברים הטובים שהוא עושה, על העזרה שהוא נותן לכל הצוות של הכפר, וראינו ביחד שהוא נמצא ביחידה שקשה לו למצוא בה חברה שמתאימה לו.

"אולי זה קצת מבלבל שהוא עושה הרבה דברים שהמדריכים והעובדים פה עושים, אבל לא מוזמן לשבת איתכם בחדר?" הצעתי,

"אבל אני לא רוצה שהוא ישב איתנו כי הוא כל הזמן שלילי, אומר דברים רעים על כולם ואפילו לפעמים משקר" אמר יוחאי המדריך.

פירקנו את הדברים שדניאל אומר וראינו שהרבה ממה שהוא אומר קשור לרצון להיות משפיע ושייך וחלק קשור לאופן שבו הוא רואה את תפקיד המדריך, כמפקח ושומר על חוקים – שזה מה שעושים כלפיו, בגלל הצורך בפיקוח.

"ניסינו להסביר לו אלף פעמים שזה לא תפקיד שלו להגיד לנו דברים על חברי צוות אחרים או על מטופלים" אמרה זהבה, וכל הצוות חיזק אותה.

"כשמסבירים הרבה פעמים זה פונה לצד הקוגניטיבי של האדם" אמרתי "לשכל", וגם, אי אפשר לעזור להפסיק "לא" באמצעות עוד "לא" אני חושבת שפה אולי נעשה לימוד דרך התנהגות, מה דעתכם?"

הצוות הסתכל עלי בחשדנות.

"אתם זוכרים שאני תמיד אומרת שבין המילים להתנהגות תמיד כדאי להאמין להתנהגות?" שאלתי. הם לא זכרו ונראה לי שגם היו מלאים בכעס שלהם על דניאל.


"אז דניאל הוא דייר ואנחנו הצוות ועכשיו אנחנו הולכים להתנהג אחרת ממנו ולא להידבק ממנו בהתנהגות שלו, אתם מוכנים לנסות?"

לא נשמעו קולות מתלהבים מהקהל, אבל אני לא נתתי לזה לעצור אותי.

"אנחנו הולכים להתנהג לדניאל בדיוק כמו שאנחנו רוצים שהוא יתנהג" המשכתי "ואנחנו ניתן לו את ההתייחסות והכבוד שהוא מחפש, בלי שהוא יצטרך להידחף",

"אבל אנחנו לא רוצים" אמרה זהבה "הוא שלילי, והוא מתעסק בדברים שהם לא עניינו וגם אם נתייחס אליו יפה והוא ימשיך להתנהג רע מה יהיה אז?"

החדר המה וסער, כל הנוכחים רצו לדבר על מקרים כאלה שיש בחייהם ועל דעתם וזה נשמע לי קצת כמו המהום חזק של דבורים עצבניות.

הסתכלתי בשעון, נשארו לי כמה דקות למכור את התוכנית ולדאוג שהם יבצעו אותה, לא היה נראה שהם באים ברצון, כך שהחלטתי להוציא את "הגנרל" (מי שלא מכירה את הגנרל הנה קישור לסיפור).

"כולכם מדברים בו זמנית" אמרתי,

"כן, זה נושא שממש מסעיר ומעניין אותנו" אמרה אחת ממנהלות הבתים.

"למישהו פה יש רעיון לתוכנית איך פותרים את הבעיה שיש לנו פה?" שאלתי,

נהיה שקט בחדר.

"ביקשתם ממני עזרה ועכשיו אני אתן לכם תוכנית ואתם תבצעו והבעיה תיפתר" אני חושבת שאמרתי, אולי במילים אחרות, אבל לחתור בנהר כל כך סמיך של "לא" זה יותר קשה ממה שאתם חושבים וכבר הייתי די עייפה.


"התוכנית היא כזאת: (המשכתי בקול של גנרל) בכל פעם שדניאל יביא לידיעתכם משהו רע על דייר או על איש צוות, אתם תגידו לו תודה ותחייכו. ואם זה יהיה כמה פעמים, אתם יכולים לבקש ממנו לשמוע משהו טוב שהוא או מישהו אחר עשה".

"אני רוצה לראות אותכם עושים את זה עכשיו" המשכתי בקול סמכותי "חיוך ותודה, קדימה!".

אני אמרתי דבר רע והם חייכו ואמרו תודה, וראיתי את ההיסוס בעיניהם, אבל הגנרלית המשיכה;

"ותזמינו אותו לכוס תה איתכם, שבו ודברו איתו על משהו נעים ומעניין, על איזה סרט זכה בפרס ועל הסערה ועל איזה סוג תה אתם אוהבים. תקבעו איתו בדיוק מתי תשבו ביחד, ואם הוא ינסה להיכנס לחדר הצוות בזמן שאתם בפגישה, תזכירו לו שתיפגשו במועד שקבעתם".

שוב היה שקט,

"לכו ותבצעו" אמרתי "אני אבוא בשבוע הבא לראות מה שלומכם ואיך הולך".

וכך יצא שבשבוע שאחרי, כשהגעתי לשמוע מה קורה ומה שלומם, אחרי רבע שעה שישבתי עם הצוות בחדר, והם סיפרו לי על קשיים ורצונות שלהם ביחס לדיירים, צחקה לפתע המנהלת המקצועית, שישבה איתנו בחדר ואמרה לי;

"את יודעת, לפני יומיים שאלה אותי מנהלת הכפר מה קורה עם דניאל, וביררתי עם הצוות. הכל בסדר, הוא לא מתלונן ולא נדחף, הבעיה נפתרה."

חייכתי והמשכנו לעבוד. יצאנו עם תוכנית עבודה לכל הדיירים, תוכנית שלמה, לכל הימים, שכולה בית וכן ורווחה.


שבת טובה שתהיה, מלאה בכן


35 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page