רווחה היא לכולם, גם לך

שישי שמח!

ראש השנה הוא חג מרחיב לב ונפש עבורי, הזדמנות להתבונן פנימה והחוצה, להתברך ולברך.

תשע שנים עברו מאז שכתבנו את פיבוט והתחלתי להסתובב בעולם ולזרוע את הרעיון שלאפשר רווחה לאנשים במצבי פגיעות – זה הדבר הבסיסי, המועיל והאנושי ביותר לכל השותפים,

הרעיונות האלה של רווחה והשתתפות התקבלו, איך לומר, ברגשות מעורבים.

הסבירו לי שאם ניתן רווחה אנשים לא יעשו כלום, שרווחה זה מנמיך תפקוד, שרווחה זה לחלשים וחלשות, שרווחה זה לא מקצועי, לא בחוקים, לא בכללים, ומה שממש בטוח – רווחה זה לא לכולם.

התחלתי לכתוב את הסיפור הזה ורציתי לספר לכם כמה מסיפורי הרווחה שאנשים סיפרו לי, להראות את פרחי הרווחה וההשתתפות שצמחו בגנים, שעכשיו הולכים וגדלים ומביאים יבולי ברכה,

אבל מה שאספר לכם הוא דווקא על רגע אישי שקרה לפני זמן רב, הרגע שבו הבנתי שרווחה זה גם בשבילי;

כמו שאתן בטח מנחשות, זה היה רגע של מצוקה גדולה, אבל בואו ואספר מהתחלה.

הימים הם ימי ראשית פיבוט, וכל פרויקט נראה לנו כמו להיות או לחדול, ואולי באמת כך היה

הדלת הראשונה נפתחת בבריאות הנפש, ויום אחד התקשר אחד ממנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים והזמין אותי לאפיין פרויקט במחלקה של נפגעי נפש במצב כרוני, בתפקוד נמוך.

מדובר באנשים שחיים במחלקה פסיכיאטרית לאורך שנים, ואולי בגלל שילוב של שנים במוסדות, המחלה והשונות הנוירולוגית – תפקודם ירוד מאד.

המנהל ביקש שנעשה איפיון; שזה תהליך משמעותי שבמסגרתו שוהים במחלקה, משוחחים עם הצוות המטופלים והמשפחות ובודקים איך אפשר להכניס הכי הרבה רווחה ולתמוך בהשתתפות בכל המרחבים;

האנושי והפיזי.

בתקופה זו עשינו בפיבוט פרויקטים משולבים, של ללמד צוותים פיבוט ולשנות את סביבתם הפיזית בעזרת שיפוץ וציוד מתאים.

כמובן שלא היה לנו עדיין קטלוג מוצרים, הכל היה בפיתוח ויצירה לפי דרישה, אבל היה קונספט וחלום ורעיון שאפשר ליצור מקום של רווחה לכל אדם.

שתבינו, המחלקה היתה ריקה, עם קירות מצופי שפריץ דוקר צבוע באדום כהה, אנשים שם היו ישנים על הרצפה במשך היום, כי לא היו מספיק כסאות ולא היה מקום אחד רך במחלקה

אחרי שעות של הכנה, ומצגת מושקעת, הוזמנתי לפגישה עם יושבת ראש אגודת הידידים, שהיתה אמורה להיות המקור הכספי לפרויקט.

כולי נרגשת ולבושה בשמלת המזל שלי, הגעתי לפגישה.

בפגישה היו המנהל, יושבת ראש אגודת הידידים ואולי עוד מישהו שאני לא זוכרת.

הצגתי את המצגת, שבה השתמשנו בתמונות השראה, ולא בתמונות של המוצרים עצמם, שעוד לא היו קיימים בעולם. יושבת ראש אגודת הידידים לא התרשמה מהחזון, היא קטלה אותי, את הרעיון, את המצגת העלובה, את העובדה שלא יכולתי להציג פריטים מקטלוג,

ואני המשכתי לחייך ולהיות מנומסת, בזמן שהלב שלי דימם.

למה? אתן בוודאי שואלות את עצמכן בשלב זה,

הרי מהירות העיבוד שלי גבוהה, ולשוני חדה, יכולתי להשתיק אותה ברגע אחד.

לא עניתי ולא הפסקתי אותה כי פיבוט הוא יקר, הוא יותר גדול ממני,

חשבתי שאם אעמוד על שלי, על זכותי לרווחה ולמניעת פגיעה, היא בוודאות לא תסכים לתמוך בפרויקט, ושאני צריכה להקריב את רווחתי האישית למען טובת פיבוט.

בוודאי כבר ניחשתן שלא קיבלנו את הפרויקט.

אבל הרגע הכי רווחי בפרויקט התרחש כשיצאתי מהפגישה, כולי המומה וכאובה התיישבתי באוטו, שחנה בחורשת אקליפטוסים ליד בית החולים והתקשרתי ליעל Yael Rauch Nissan, סיפרתי לה מה קרה ואיך לא אמרתי כלום ונתתי ליושבת ראש אגודת הידידים לחבוט בי ובפיבוט, לזלזל, להגיד מילים קשות ומבטלות.

ויעל השתתפה בצערי ושאלה אותי: "למה חשבת שאת צריכה לשבת שם ולספוג את זה?"

עניתי לה את התשובה שכבר גיליתי לכן, שזה למען פיבוט.

ויעל אמרה לי, בדיוק שמאפיין אותה, משהו בנוסח הזה; "בפיבוט אנחנו רוצות להשיג רווחה לכולם, לכל השותפים, וגם את שותפה, גם את בת אדם, ואת לא תמכרי את הרווחה שלך ולא תאפשרי לפגוע בך. רווחה זה לכולם, גם לך".

השבוע, כמו כמעט כל שבוע, נתתי את המתנה שיעל נתנה לי, למנהלים בארגון שאני מייעצת לו, שאיימו עליהם שאם לא יתנו למישהו אחר לשלוט בניהול המקצועי של המסגרת, הם יזיקו לאירגון.

רווחה זה לכולם, אמרתי להם, גם לנו, גם לדיירים, גם למשתקמים, לא נכופף את הערך הזה ולא נתפשר על שמירה והגנה ועל אנושיות.

כך הם הלכו לפגישות, וכך הם יצאו מהן מנצחים.

נתתי את המתנה למורות, להורים, לתלמידים ומודרכים, זו המתנה שממשיכה לתת;

רווחה זה לכולם, גם לי, גם לכן ולכם,

שנה טובה לכולנו, תודה שאתם איתי.

שרון

בתמונה: דף מאיפיון הפרויקט, חדר בית קפה, חזון שהתגשם מאז