רגע של פליאה בדמות קרמבו

שישי מבורך!

אם בקורונה קיבלנו הדגמה איך זה מרגיש להיות סגורים ומבודדים ורחוקים מאנשים אחרים,

עכשיו אנחנו מקבלים הדגמה איך זה מרגיש להיות עם מעט משאבים, תחת איום קיומי, עם חוסר יכולת לצפות מה יבוא עוד רגע,

בקיצור, יש לנו את החוויה שיש בשוטף לילדים ומבוגרים שמתמודדים עם לקויות התפתחותיות, נכויות ומגבלות – שקופות ונראות.

פתאום אנחנו מקבלים ומקבלות הדגמה מה זה אומר להיות בחרדה, להיות בדיכדוך מתמשך, להיות באפס או במינוס כוחות, ואיך אנשים מתנהגים במצבים כאלה.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד על החוויה הזו, והלוואי שהייתי יכולה ללמד את כל הארץ עכשיו פיבוט;

להראות שאין דבר כזה התנהגויות מאתגרות, רק התנהגויות מצוקה, שאנשים עצובים, כועסים, מתוסכלים ובעיקר עם מעט משאבים – מתנהגים גרוע לפעמים.

אבל היום יום שישי, ואת כל הרעיונות האלה אמשיך להדריך ללמד ולאמן בשבוע הבא,

ועכשיו, אני רוצה לספר לכם על הקרמבו;

באחד מערבי השבוע, ישבנו במרפסת אחרי יום עמוס ותובעני וחדשות רעות, אני לא זוכרת בדיוק איך השיחה התגלגלה לשם, אבל הגענו לדבר על קרמבו.

"זה ממתק נישתי ושולי" אמר נועם, שכמובן לא אוהב קרמבו,

"מה אתה מדבר?" אמר אלעד "זה ממתק של העם, והוא חזק בכל הציבור".

"אתם זוכרים איך הייתי מביאה לכם ארגזים של קרמבו מפלדמן כשלמדתי תואר שני?" שאלתי

"זה לא היה קרמבו, זה היה ממבו" אמר נועם, "זה חיקוי".

"זה היה נראה לי מאד אותנטי, הקרמבו של פלדמן" עניתי בהרמת אף, כי מי זה פה חושב שהוא יפקפק בהשקעה שלי בקרמבו,

וכך יצא שעלו שאלות שהצריכו קריאת ערך הוויקיפדיה ששמו קרמבו.

מסתבר שהקרמבו הראשון פותח? הומצא? הורכב? במאה ה19, איפשהו באירופה, כנראה בדנמרק, אבל זה ממש לא חשוב.

לא, בכלל לא חשוב, כי אנחנו הישראלים, גבירותי ורבותי, אנחנו הלאמנו את הקרמבו.

בישראל, הקרמבו שווק בעונת החורף, פעם, כשעוד היה חורף, כתחליף לגלידה, שרכשו אותה פחות בחורף, פעם כשהיה קר בישראל.

בכל העולם כמעט שמו של הקרמבו, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט כמובן, היה קשור לצבעו השחור, ושמות כמו "ניגר" (כושי) באנגליה, נשיקת הכושי בהולנד, שד הכושי בפלנדריה ואפילו "ראש העבד" בערבית, היו נפוצים מאד. רק האוסטרים יצאו טוב עם "פצצה שוודית".

כל זה לא חשוב, כי ישראל היא המדינה שבה מיוצרים הכי הרבה קרמבואים בעולם!!!

בעונת החורף נאכלים פה,

חכו לזה, חכו, תנחשו רגע, תשאלו את מי שלידכם, זה משחק חברתי מגניב כי לא תנחשו אף פעם את המספר הלא ייאמן של (קול חצוצרות ותופים)

*** חמישים מיליון קרמבואים בחורף אחד בישראל***

אני מנחשת שהחורף הזה ישבור את השיא!

עכשיו, הקרמבו מעלה מספר סוגיות, הראשונה שבהן סביב אכילתו.

במגזר החילוני מתנהלים ויכוחים בין הדרכים המקובלות לאכילת הקרמבו:

1. מחזיקים בעוגיה ונושכים בקצפת עם השוקולד, אוכלים את העוגיה בסוף

2. מסירים את העוגיה ואוכלים אותה ראשונה ואחר כך הקצפת עם השוקולד

3. אוכלים את העוגיה והקצפת והשוקולד בו זמנית (איך? למען השם? איך?)

4. קילוף השוקולד, אכילתו, ואחר כך אכילת הקצפת (בטוח יש מישהו שעושה את זה רק שאני אף פעם לא זכיתי לחזות בפלא)

5. שיטוח הקרמבו בעזרת מכה קלה וצמצומו לגודל המאפשר נגיסה בבת אחת (אולי זה הפתרון לסעיף 3? בכל מקרה אני מתה לראות את הטכניקה של המכה הקלה)

6. אכילת העוגיה ושימוש בכפית כדי לאכול את הקצפת, מה שמשאיר את השוקולד לסוף (זו שיטת "זרת אל על")

7. והשיטה למיטיבי לכת – לחמם את הקרמבו במיקרו ל25 שניות או לחלוט אותו בסיר מים רותחים כך שהוא הופך לקרם חם.

איזו צורת אכילה היא השכיחה ביותר? בסקר שערכה שטראוס התברר שהשיטה הראשונה זכתה ל69% מקולות הנסקרים.

מכיוון שכבר קראתי בקול רם את הערך ההו- כה- משעשע בויקיפדיה, המשכתי והקראתי את הוויכוחים ההלכתיים שמעורר הקרמבו במגזר החרדי, כן, כן, זה דבר.

הוויכוח הראשון נוגע לברכה שיש להגיד כשאוכלים קרמבו, כי ברכתה של העוגיה היא "בורא מיני מזונות" וברכתם של הקצפת והשוקולד היא "שהכל נהיה בדברו".

התשובה היא שיש לברך על העיקר, נגיד כמו שבקרואסון שוקולד מברכים על הבצק ולא על השוקולד. רק מה? מי יגיד מה עיקרו של הקרמבו? העוגיה? הקרם? או השוקולד?

והנה עוד דילמה משמעותית שיש להגות בה!

שאלה נוספת שהועלתה נגעה להפרדת העוגיה מהקרם בשבת, מחשש איסור בורר – שהוא איסור שחל על הפרדת מאכלים.

הרב ענה כי ההפרדה אסורה, אבל יכולה להיות בסדר אם משאירים קצת קצפת על העוגיה,

ואז, כמו דובדבן על הקצפת, מצאנו את השיר, שיר הקרמבו!

ישבנו במרפסת בפליאה ובצחוק הקשבנו לתשובת הרב, לגבי הקרמבו, מולחנת ומושרת בחדווה על ידי אהרן רזאל.

כשנשאל רזאל אם לגלג על התשובה בכך שהלחין אותה, אמר שבכלל לא, הוא מצא בה ערך לירי ולכן הפך אותה לשיר.

אני חושבת שרזאל סיפק לנו פה רגע יקר מפז, ואני מאחלת לנו שנמצא מלא רגעי צחוק, פליאה ומשובה, במיוחד עכשיו!

משובה, כי רגעים כאלה עוזרים לנו לשוב אל עצמנו, למקום חי ובריא, שעוסק בקרמבו

שבת שלום!

שיר הקרמבו, הביסקוויט והקרם / אהרן רזאל

10.11.23