להחזיק דבר טוב בראש כשקשה

שישי מבורך

הנשים שישבו מולי בחדר באו לערב הוקרה לצוותים חינוכיים בגני אוטיסטים, השולחנות היו עמוסי כיבוד ופרחים

ואני, שבאתי לדבר איתן על פיבוט, ובעיקר על מצוקה ורווחה.

הדרך להרצאה היתה רצופה אתגרים; לא היה ווייז והיו פקקים ומזל שהנהג המוכשר הכיר דרכים עוקפות והביא אותנו לשם בזמן פלאי.

פתחתי את פגישתנו בכמה סיפורים קטנים על אנשים אחרים, כי תמיד יותר קל לדון במישהו אחר ולא בנו,

אחד מהסיפורים עסק בנער אוטיסט, נקרא לו גל, שלא הסכים ללבוש את הבגדים המתאימים שדרושים כדי ללכת לבית הספר והוריו הציעו לו מתנה בכל יום כדי שילבש את הבגדים המתאימים ויצא לבית הספר.

"אתם בכיוון הנכון ברעיון, רק לא בדיוק בביצוע" אמרתי להורים בחיוך, כשהתייעצו איתי בנושא.

אבל בואו נחזור לערב ההוקרה ולנשים שסיפרתי להן את הסיפור;

"האם קורה לכן שאתן ממש חייבות להשתתף במשהו ואין לכן משאבים?" שאלתי בחיוך, "נגיד ללכת לעבודה לדוגמה?"

"אני אוהבת את העבודה שלי ויש לי מוטיבציה, זה כל מה שחשוב" אמרה המשתתפות בשורה השניה משמאל

"גם אני אוהבת את העבודה שלי" אמרה המשתתפת בשורה הראשונה

"אני אוהבת את העבודה שלי ברמה שהייתי משלמת כדי לעשות אותה" אמרתי להן, "שזה הכי הרבה אוהבת שאני מכירה, והמוטיבציה שלי היא נפלאה, אבל השבוע היו רגעים שהתקשיתי לקום מהספר, וברור שלא הצלחתי לעשות את העבודה שלי, אז נראה לי שלפעמים אהבה זה לא מספיק,

במיוחד אם יש קשיים בגוף, או בנפש, או משאבים אחרים שבלעדיהם קשה, אז בואו ספרו לי איך אתן מצליחות לצאת בבוקר מהבית לעבודה גם בימים קשים? מה אתן עושות כדי לעזור לעצמכן?"

"אני מבטיחה לעצמי שיהיה משהו טוב כשאחזור" אמרה משתתפת

"כן, שאעשה אמבטיה טובה"

"כוס קפה קר"

"שאלך לנוח"

"אז מה שאתן אומרות פה הוא שמה שעוזר הוא לא מתנה פיזית אלא משהו שאתן רוצות ונעים לכן שאתן מבטיחות לעצמכן כשאתן מדברות עם עצמכן ומדמיינות את הרגע הזה שיהיה"

"כן, בדיוק"

"זה כמו בסרטי הפעולה שהגיבור צריך לטפס על בנין גבוה אז הוא זורק חבל עם וו שנתפס למעלה ואחר כך מטפס עליו" אמרתי בחיוך, "אבל אצלנו הוו שנתפס למעלה ועוזר לנו לטפס מעל הקושי והמכשול הוא המחשבה שלנו על הדברים הטובים שיקרו אחר כך;

התחושה הטובה אחרי אימון הכושר או ההליכה

הסיפוק של בית נקי

הפרנסה שנביא הביתה

זו שיטה ממש טובה והרבה מאיתנו משתמשות בה, אבל הילדים האוטיסטים שאתן מטפלות בהם, וגלית מהסיפור שלי – אתן חושבות שהם יכולים לדבר אל עצמם ולדמיין דבר שלא קיים מול העיניים שלהם?"

"לא" הסכימו כולן "הם לא יכולים"

"נכון מאד" אמרתי, "כי כדי לרצות צריך לראות, ומי שלא יכול להחזיק את הרעיונות האלה בדמיון שלו ולדבר לעצמו את הרעיון הזה, צריך מישהו אחר שיעשה את זה בשבילו

ואנחנו המישהו האחר שאמור לעזור"

"ומה עם גל שסיפרת לנו עליו שלא מוכן ללבוש את הבגדים לבית הספר?" שאלה המשתתפת מהשורה האחרונה, "מה אמרת להורים לעשות?"

"ההורים יכינו איתו את הדברים שהוא יעשה כשיחזור, יהיו תמונות של דברים שהוא אוהב ורוצה במיוחד, והוא יוכל לבחור לו את הדבר המיוחד שלו לאותו היום, שיעזור לו לצאת מהבית למרות שקשה, ולחזור לדבר שהוא רוצה ואוהב, ממש כמו שאתן תיארתם לפני רגע" עניתי

המפגש הוכתר בהצלחה ובדרך החוצה ביקשו משתתפות רבות ללמוד פיבוט ואמרו שהדברים נשארים איתם במחשבות ובלב, ושינו את צורת ההתייחסות שלהן

"אתה יודע" אמרתי לנהג המוכשר, כשהתיישבנו במרפסת עם קפה קר, "איזו ברכה זו שיש לי תמיד דבר טוב להחזיק בראש כשקשה ואני צריכה לזרוק איזה חבל ולמשוך את עצמי"

שבת שלום

שתמיד יהיו לכם רגעים להחזיק בהם כשאתן צריכות חבל טיפוס

התמונה: כל הדברים האהובים עלי מאת סונלי מוהנטי, All my favorite things by Sonali Mohanty