חיפוש

הנושא - מצוקה, רווחה וצרכים

שישי שמח, בסופו של שבוע מלא עניין. מאד משמח שתיכף תתכנס המשפחה לארוחת השבת, לכבוד חג האהבה יש הערב קינוחים ופינוקים בערך כמספר האנשים, שזה קצת כמו מתנות לחג האהבה, כי במשפחה שלנו אומרים דברים במעשים.

אחד הרעיונות הכי הופכי חשיבה בפיבוט הוא שהתנהגות היא לא הנושא. הנושא הוא מצוקה ורווחה וצרכים ומה כן אפשר לעשות כדי שאנשים יהיו בטוב, ברווחה – ויצליחו להשתתף.

איך הרעיון הזה נראה בעולם האמיתי? - אנחנו רואים ילד עם ידיים על האוזניים ומבינים שהוא אומר משהו בהתנהגות שלו, אבל המשהו הזה יכול להיות קשור באופן רופף בעוצמת הצלילים שהוא שומע ויכול להגיד "יותר מדי לי" בכל תחום בחייו, בכל ערוץ הבנה ותקשורת. יותר מדי לי להתעסק עם הנושא הזה, יותר מדי לי לשמוע נזיפה או שלילה בפעם האלף, יותר מדי לי לדעת דבר או להרגיש דבר.

- אנחנו רואים קשיש שיושב בבית האבות ואומר "אני רוצה ללכת הביתה" ומבינים שהוא לא בהכרח פיזית רוצה ללכת הביתה, אלא מביע תחושה של ניכור וזרות. הרחבת ההבנה לגבי התנהגות, ההבנה שמתחתיה נמצא כל הסיפור, ושהתפקיד שלנו – המטפלים, ההורים, המחנכים – להרחיב את תודעתנו ולברר מה מהות המצוקה ואיך אפשר לעזור לאדם הסובל. זה רעיון שכשמאמצים אותו, לפתע קורים ניסים ביכולת לעזור לבני אדם.


לקראת סוף השבוע שלחה לי טלי שסלר מתנה. זו היתה הודעה שבה היא כתבה את הסיפור הבא: "היום הגיע אלי ילד שאני לא מכירה. נכנס לחדר והכריז שעל הכיסא שמיועד לו, הוא לא מוכן לשבת". קראתי את המילים הראשונות של טלי וישר ידעתי שזה הולך להיות סיפור טוב, שיש בו גיבור וגיבורה ומשימה שהיא אתגר שבסופו מחכה אוצר, וגם ישר ידעתי שהם ימצאו את האוצר.

"האמא הזיזה את הכרית", המשיכה טלי בסיפור, "הוא עדיין סירב. לטענתו הברכיים שלו יקבלו מכה.

עכשיו. פעם, לפני פיבוט הייתי נשאבת להסברים והדגמות. הפעם מיד הבנתי שבכלל לא מדובר בכיסא. אקצר ואומר שהילד שחשש כל כך מהחדר ולשבת, בסוף לא רק ישב, אלא כשנגמר הזמן, הוא ניקה אבק מתחתית הכיסא כדי להישאר עוד קצת. אין על פיבוט!"

ואז טלי צירפה תמונה של הכיסא.


למה את מקצרת?? תספרי מה הבנת ומה עשית כתבתי לטלי בחזרה, כי רציתי את כל הפרטים, את המחשבות שלה ומה שעשתה ומה שקרה, כי יש מתנות בחיים שבא לי שיימשכו עוד.

"הבנתי מיד שלא מדובר בכיסא, אלא שהגיע מבלי להבין לאן ולמה". המשיכה טלי לתאר, "ראיתי עיניים ענקיות וגם טיקים. הבנתי שלא אצליח עם הסברים חינוכיים וצריך לפעול מהר. שאלתי אותו מה הוא אוהב לעשות, והוא הצביע על פסל קטן של חתול שהכינה עבורי ילדה. אז הוצאתי פלסטלינה ואמרתי שהוא ממש לא חייב לשבת, שזה הכיסא היחיד בחדר אבל הוא בהחלט מוזמן לעמוד. אז הוא עמד וכשהתעייף רצה לשבת על השולחן הקטן שליד כיסא ההורים. אמרתי שהשולחן קטן ולא מיועד לישיבה ואם הוא רוצה הוא מוזמן לכיסא שיש בחדר. בהמשך התיישב מרצונו החופשי. הכנו חיות מפלסטלינה ואז שיחקנו משחק שיתופי לדבריו "הסוג שאני הכי אוהב".

התלבטתי מאוד אם להסביר לשם מה נתכנסנו (אבחון, הוא בחינוך ביתי ויש הרבה רתיעה והימנעות מפעילות שולחנית). בחרתי להשאיר את כל ההסברים הפסיכוחינוכיים והאחרים לפעם הבאה, כשהוא יסמוך עלי יותר. דווקא בדרך כלל ישר הייתי מסבירה, אבל הרגשתי שהוא לא בשל לזה עדיין.

ביציאה שאל פעמיים מתי ניפגש שוב.

שורה תחתונה: לא כל מה שנראה כמו התנגדות ספציפית ( נעליים, בגדים, כיסא, לא מוצא את המשקפיים בדיוק כשצריך לצאת וכו, זה בהכרח קשור לתלונה או קושי עצמו. במילים אחרות. הילד נכנס למצב חרדה, לא בטח בי ולא רצה לשבת ,ואין קשר לכיסא הפיזי. לא הייתי מבינה את זה אילולא פיבוט וההסבר שלך שלא מוכן להתלבש / לנעול לא קשור לפריט עצמו ,אלא בעצם הילד מביע חרדה ואי רצון ללכת. ואגב, הם התבלבלו והגיעו בשעה הלא נכונה, כך שלא הייתי לקבל אותם, וכשהבינו חזרו בשעה הנכונה. זה בטוח לא סייע לתחושת הביטחון שלו.


כתבתי לטלי שזה סיפור מקסים ומרגש מאד מבחינתי, כי לפעמים אין לי באמת מילים להגיד את גודל המתנה וחשיבותה. כי, אתן מבינות, הרעיון הזה היה מתנה שטלי נתנה לילד ולאימו, ואחר כך חזרה אליה והיא שלחה אותה אלי ואני בתורי מעבירה אותה לכולכן. ככה בדיוק עובדת אהבה.

שבת שלום, תהנו מהירח המהממת!






8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול