הוקרה לעבודה השקופה

שישי מבורך,

השבוע שלי היה ממש מלא ברכה, התערבויות טיפוליות ואנושיות מצוינות ומועילות, מקרים מרתקים והישגים שהייתי גאה בהם.

וראו זה פלא, הרגע שהגיע להיכתב כסיפור שישי הוא רגע קטן, אבל הוא היה, כמו הציטוט החביב עלי משירה של לאה גולדברג "האומנם" (ועוד);

"וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט

כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן".

רק שאני הלכתי בשירותים הרטובים, ולא בשדה, אבל זה ממש לא חשוב.

השבוע הדרכתי את הצוות במרכז תעסוקה, וכשנגמרה ההדרכה, באיזור חמש בערב,

לפני שנסעתי לביתי, במרחק ארבעים דקות, או כמה זמן שיכתיבו הפקקים;

הלכתי לשירותים.

זה הרגל ממש טוב שיש לי, ללכת לשירותים לפני נסיעה, עוד מימי האוטובוסים הבלתי נגמרים שהייתי נוסעת בהם בילדותי, כי מי יודע מה יהיה ולהצטרך פיפי זה מוחק את המוח.

כמעט כל הצוות שהדרכתי כבר התפזר, אבל בבניין היה צוות אחר, צוות הניקיון, שהיה עסוק בלנגב אבק ולזרוק פחים ולשטוף רצפה ולנקות שירותים.

הרצפה של השירותים היתה רטובה, ביקשתי סליחה ונכנסתי לתא השירותים החביב עלי

ראיתי שאני משאירה אחרי עקבות, לא משהו רציני, אבל בכל זאת בצבע אפור.

כשיצאתי מהשירותים, ניגשתי לאישה שניקתה אותם לפני כן, אמרתי תודה וסליחה,

ומהר מהר לקחתי את המגב, לקול מחאותיה וקריאות "לא, לא, זה בסדר"

ניגבתי את עקבותי (במיומנות ותנועות של מנקה מקצועית, אם יותר לי לומר),

והחזרתי את המגב.

בשלב זה כל צוות הניקיון, שבסביבתי הקרובה מנה שלושה או ארבעה אנשים,

ועוד שני אנשי צוות שעמדו שם והתכוננו לצאת – התאספו במקום והסתכלו עלי,

כך שהיה ברור שצריך להסביר;

"ניקיתי שירותים ובתים של אנשים במשך ארבע שנים" אמרתי להם,

"ולכן אין מצב שאני משאירה עקבות לכלוך על רצפה מבריקה שכרגע מישהי אחרת עבדה כדי לנקות".

"את ניקית בתים ושירותים?" שאלה אותי האישה שמולי במבט ספקני,

"ארבע שנים שלמות" אמרתי בחיוך, "ניקיתי בתים ושירותים ואפילו פאב".

ולא עברו יותר מילים בינינו, רק אפשר היה לראות שברגע אחד המבט שלהם אלי התחלף;

אם היה מתגלה שכולנו שייכים ליחידה צבאית, זה היה הרגע שבו היינו עומדים דום ומצדיעים, או קוראים את הקריאה של גולני או גבעתי או המארינס בסרטים האמריקאים,

רגע שבו יש כבוד לכמה קשה לעבוד בניקיון, כמה אתה בלתי נראה, ולא נחשב, ורואה את החיים של אנשים מהצד הפחות חינני.

כמה נאמנות, יושר, חריצות ונשמה צריך כדי לבוא למקום שאין בו אנשים, רק הפסולת שהם השאירו.

שוב ושוב לקבל אותו מלוכלך בזבל, בהפרשות, בחומרים של החיים – ולהחזיר אותו נקי, כמו דרישת שלום, כמו ברכה שכל כך מעט אנשים זוכרים להודות למי שאחראי לה.

הייתי כל כך גאה להשתייך אליהם, לזכות לכבוד של העמידה השקטה ברגע הזה

ומכל הישגי השבוע הרבים, הרגע הזה, שחשבתי עליו כל הנסיעה הביתה,

הוא הרגע שאני רוצה לחלוק איתכן.

שבת שלום

בתמונה: לוקי מציגה את זר הפרחים המהמם שקיבלתי כחלק מטנא רב פאר, שלקוחותי חשבו שמתאים להישגינו המשותפים.

איזה מזל שלמדתי לנקות מצוקה ולהשאיר במקומה רווחה בוהקת🥰