האומץ לבקש עזרה בשעת מצוקה

השבוע נפגשתי עם צוות המדריכים, המנהלות והמטפלים של בית לחיים לאוטיסטים בתפקוד בינוני – שעומד להיפתח ממש עוד מעט.

התאספנו בבית המהמם להביא את הצוות בברית פיבוט – שזה אומר בפועל לעבור על סדר היום שלהם עם הדיירים, להיכנס לכל פינה – ולבדוק שהם יודעים מה בדיוק המשמעות של העובדה שאנחנו מקבלים דיירים, שזה ביתם החדש ומתכוונים שהבית יפעל ברוח של פיבוט.

דיברנו על רווחה ומצוקה ואיך הן נראות בשביל כל דייר, מה זה אומר שכל דייר משתתף לפי יכולתו, בדקנו איך חוקי ההשתתפות שיש בבתים שלנו, האם כולם חייבים לעשות כל דבר באותו זמן ובאותה הדרך, וראינו שממש לא.

דיברנו על איך זה נראה כשדייר במצוקה, ומה עושים, עוד דיברנו מה עושים כשההורים של הדייר במצוקה, ואז הגענו לרגע שבו שאלתי על המצוקה שלנו, הצוות:

"אנחנו צריכים להכיל" אמרה ניבין,

"לסבול" אמר מיכאל.

"הרווחה שלכם, של הצוות, היא חשובה באופן מיוחד" אמרתי להם. ראיתי את מבטי ה"די תפסיקי לחרטט" מתנוססים על מרבית הפנים שמולי.

"אם אתם תהיו במצוקה לאורך זמן, מה לדעתכם יקרה?" שאלתי,

"לא נרצה להיות פה" אמרה שרה,

"לא יהיה לנו כיף" אמר מחמוד,

"אנחנו נכעס, לא תהיה לנו סבלנות" אמרה ארלין.

"למדנו קודם, שכשהדיירים שלנו במצוקה, הם לא יודעים להגיד מה קרה להם והרבה פעמים המצוקה שלהם נראית כמו התנהגות גרועה" אמרתי.

"כן" אמר מיכאל, "למשל אם דייר אומר שוב ושוב דבר, כמו שם של אוכל, או חפץ, או אדם, או משפט",

"בדיוק ככה" אמרתי.

"וגם אי שקט" הוסיפה שרה "שזזים הלוך וחזור ולא מצליחים לשבת, זה גם מצוקה".

"נהדר" אמרתי בגאווה, "ומה עוד?"

"צעקות" הוסיפה ניבין "וגם שפוגעים בעצמם, נושכים את היד או דופקים את הראש"

"ואתם יודעים מה מסוכן במצוקה?" שאלתי. כולם הסתכלו עלי בשיא הקשב; "שהיא מדבקת"

"מה?" שאלה ניבין, אחות הבית "איך מדבקת?"

"לדוגמה כשמישהו צועק או משתולל, אנחנו גם עושים תנועות דומות כלפיו, מכירים שצועקים על מישהו שיפסיק לצעוק? אז ככה.

כשאדם אחר במצוקה והוא עושה דברים שגורמים לנו מצוקה, אנחנו יכולים להיות מתוסכלים וכועסים עליו, למה הוא מתנהג ככה? למה הוא גורם לנו לסבל? למה הוא לא נותן לי לעזור לו?

ואם אנחנו נהיה חסרי אונים, מתוסכלים וכועסים על האדם, בהתחלה נסבול בשקט, ונגיד לעצמנו שהוא מסכן ויש לו בעיות ו"נכיל", אבל מה יקרה אם המצוקה שלו ושלנו תימשך לאורך זמן?"

היה שקט, אף אחד לא ענה, אף אחת לא ענתה אז המשכתי;

"אני אגיד לכם מה קורה, כי זה דבר שלא אוהבים לחשוב עליו ולדבר עליו

ובגלל זה ממש חשוב שנעשה את זה כאן ועכשיו;

מה שקורה כשאנחנו במצוקה לאורך זמן כתוצאה מהתנהגות של אדם אחר, זה שהמשאבים שלנו הולכים ויורדים, ואנחנו כועסים על האדם שהוא לא מפסיק ואנחנו נדבקים במצוקה שלו ומתחילים להתנהג כלפיו כמו לאדם שפוגע בנו,

וככה, קורות פגיעות, ככה נהיית התעללות".

"אני הולכת ללמד אותכם דבר חשוב עכשיו, זה ייקח זמן ואנחנו נתאמן הרבה ונצליח ביחד, כי הפעולה הזו תציל את החיים של כולנו.

אתן מבינות, אם קורה משהו רע ומישהו נפגע פה בבית, כולנו אחראים, כולנו אשמים.

כדי שזה לא יקרה, אנחנו חייבים וחייבות להבין מתי אנחנו במצוקה ולבקש עזרה,

זה דבר מאד קשה לחלק מהאנשים, במיוחד אנשים אמיצים כמוכן וכמוכם, שבאים לעבוד עם אנשים עם צרכים מיוחדים בתפקוד נמוך.

אנחנו אנשים שרגילים להיות יודעים, להיות אמיצים וחזקים, אז לפעמים אפילו אם אנחנו במצוקה, אנחנו מתגברים וממשיכים הלאה ולא מבקשים עזרה.

למה אנחנו לא מבקשות עזרה? אני רוצה לספר לכם סיפור קטן עלי:

לפני די הרבה שנים נסעתי לסיני לטיול צלילה, זה היה כשעוד לא ידעתי לצלול וגם די פחדתי מהים העמוק, אבל כשהספינה עגנה, ביחד עם ספינות אחרות, החלטתי שאצא לשנרקל

לבשתי חליפת צלילה כי המים היו קרים, לקחתי שנורקל ומסיכה, ירדתי במדרגות של הסיפון ושכבתי על המים, שהיו שקטים לגמרי

הדגים והאלמוגים היו מקסימים וממש נהניתי להרגיש איך אני שוכבת על המים והם לוקחים אותי קדימה, בלי שבכלל התאמצתי, אחר כך למדתי שקוראים לזה "זרם".

אז זרמתי עם הזרם, כנראה במהירות די מרשימה, כי בפעם הבאה שהרמתי את הראש, הספינה היתה די רחוקה ממני ופתאום נלחצתי והחלטתי לחזור.

התחלתי לשחות לכיוון הספינה, שעליה ישבו כמה צוללים שכבר חזרו מהצלילה

שחיתי חזק והתחיל להיות לי חם, התנשפתי והרגשתי שאני ממש מתאמצת ולא התקדמתי כמעט בכלל.

הסתבר בדיעבד, שככה זה קורה כשמנסים לשחות נגד הזרם הטבעי של המים, אבל אני לא ידעתי את זה.

האנשים על הספינה הסתכלו לכיווני, וידעתי שאם ארים את היד ואנפנף, מישהו יבוא לעזור לי אבל לא הרמתי את היד ולא ניפנפתי

שחיתי והתנשפתי ופתחתי את הרוכסן של החליפה, הלב שלי דפק והרגשתי שהכוחות שלי נגמרים, אבל לא הרמתי את היד.

למה אתם חושבים שלא הרמתי את היד? שאלתי את האנשים שמולי,

"התביישת?" שאל מחמוד

"ממש ככה" אמרתי "ממה התביישתי לדעתכם?"

אף אחת לא ענתה.

"התביישתי שיראו אותי חלשה, לא מצליחה, לא יודעת לצלול ואפילו לשנרקל לא מצליחה, היה לי קשה נורא, אבל לא הרמתי את היד

וכשהגעתי לספינה בקושי הצלחתי לטפס בכמה מדרגות לסיפון ואז שכבתי שם ולא הצלחתי לקום.

סיפרתי לאנשים שהיו שם מה קרה לי, והם שאלו אותי;

"אבל למה לא הרמת את היד?"

ולא היתה לי תשובה ממש טובה חוץ מהפדיחה, הבושה שלי בחולשה של עצמי

לכן אני אומרת לכם, כאן ועכשיו;

אם אנחנו רוצים לעשות את העבודה שלנו, לשמור על הדיירים מפגיעה, לעשות שיהיה להם פה בית חם ובטוח, אנחנו חייבים ללמוד לזהות את המצוקה של עצמנו ולהרים את היד.

כולנו כאן כדי לעזור, אני מבטיחה לכם שמי שירים את היד ויגיד שיש לו מצוקה במצב מסוים, או מול דייר או פעולה, אנחנו נשבח אותו שפנה ונעזור לו לקבל כלים שיעזרו ונחזק אותו.

אבל לבדוק מה קורה איתנו, לשים לב שאנחנו במצוקה ולהרים יד – זה לא פשוט, אנחנו לא רגילות, ואפילו רגילות שלא לעשות את זה

אז אנחנו נתאמן ביחד, עד שזה יהיה משהו שנעשה בקלות".

שתקתי רגע ושמתי לב שיש לי מצוקה קלה בתחום הטמפרטורה,

"נהיה לי ממש חם" אמרתי בחיוך, "מה קורה עם המזגן?"

"וואו, גם לי חם, ואפילו לא שמתי לב שאני במצוקה עד שאת אמרת משהו" אמרה שרה בחיוך,

"וגם אני" צחקה ניבין.

מוחמד הרים את היד "ואני צריך הפסקה"

"כל הכבוד" אמרתי "אני גאה בכם, זאת התחלה ממש טובה!"

מישהו סידר את המזגן,

מישהי הציעה לי כוס מים,

ואני חשבתי שיהיה פה בית מצוין.

שבת שלום