שישי מבורך,
האנשים שישבו מולי בזום נראו מובסים.
המפקחת ממשרד הרווחה שביקשה שאעזור להם, אמרה שהמקרה שלהם במיוחד מורכב, שהם אנשים טובים שסובלים מאד, לבת שלהם יש תסמונת נדירה שגורמת לאי שקט קיצוני וקשה ובבקשה שאעזור להם.
הם אמרו שעדיף להם להגיע פיזית למשרד שלי, אבל אחרי שלושה ניסיונות לקבוע ולהגיע, שכולם בוטלו כי היה דבר שלא איפשר, קבענו בזום, וגם לפגישה הזו לקח להם זמן להגיע, אולי כי אחד הילדים היה חולה, אני לא זוכרת בדיוק. אסף ויסמין, אנשים משכילים וחינניים שמגיעים ממשפחות חזקות ושורשיות, מוקפים במעגלי תמיכה של בני משפחה וחברים, אנשים שכיף לאהוב. "מלח הארץ", אומרים על אנשים כמותם, אנשי עמל חרוצים והגונים, חיוניים לחיים כמו מלח.
אסף ויסמין נפגשו בלימודי הרפואה, גם החברים שלהם רופאים, חלקם רופאי ילדים, וכשביתם הבכורה נולדה והיה ברור שיש לה דבר, כולם עזרו להם למצוא מה יש לה, חוץ מהבעיה הקטנה שלדעת מה יש לה לא עזר לגדל אותה.
הבת, שקראו לה ירדן וכולם קוראים לה ניני, אובחנה עם תקלה בגן כלשהו, שיש אותה לעוד קומץ אנשים בעולם, אבל השורה התחתונה היתה שההתפתחות של ניני היתה לא רגילה והתאפיינה בקושי גדול להפעיל את הגוף שלה; היא יכלה לשבת וללכת, אבל הצליחה ללמוד מעט מאד פעולות נוספות ונראה היה שמרבית זמנה היתה בתנועה מתמדת ובמצוקה.
המצוקה הרגילה שלה היתה קשה, ולפעמים, לאורך שבוע, המצוקה גברה ונראה היה שהיא סובלת סבל עז, צועקת, בוכה מכה את איבריה ברצפה או בקיר, ואיתה סבלו כל סובביה.
קשה לתאר כמה עבודה נדרשת כדי להחזיק אדם אחד במצוקה;
ההורים לא חסכו שום מאמץ, מערך המטפלים, המתנדבים, בני המשפחה והחברים שעזרו בטיפול בניני היה יקר, מורכב ודרש כל גרם של כוח, כסף, חשק וזמן שהיה למשפחה.
היה נראה שניני נרגעת בנסיעה, כך שאסף ויסמין הכירו כל דרך עפר באיזור מגוריהם, נסעו בה הלוך וחזור, שעות ארוכות של נסיעה ובלבד שיוכלו למצוא לניני ולעצמם בדל של רגיעה. בעשור שעבר מאז לידתה של ניני, נוספו למשפחה עוד שני אחים, איתן בן השש וגלי בן השנה. הרבה פעמים לא נעים לדבר על זה, אבל שניהם, איתן וגם גלי פחדו מניני, שהיתה מכה אותם, נושכת ומושכת בשיערם – למראה כל בדל תשומת לב שהופנה אליהם מצד הוריהם, הפחד והפגיעה דרשו מערך טיפול נפרד לאחים.
איתן היה במצוקה קשה ובטיפול הפסיכולוגי אמר שהוא רוצה שניני תלך מהבית, שהוא שונא אותה, שהוא כועס על ההורים שהם רק איתה, וליבם של ההורים נשבר.
במהלך העשור שחלף מאז היוולדה של ניני, אסף ויסמין, במיוחד יסמין, חקרו כל אפשרות למצוא לניני בית גידול שאינו הבית, הם חיפשו, ממש כמו באגדות, בהרים ובעמקים, במדבר ובעיר, ובכל מקום אמרו להם אותו דבר "הבית הוא המקום הטוב ביותר לילדים, תשמרו את ניני בבית הכי הרבה זמן שתוכלו".
המצב הלך והחמיר, וכך קרה שישבו מולי בפגישה אנשים צעירים, יפים ואמיצים, שנראו כבויים. הם סיפרו את הסיפור שלהם בדרך שהיכרתי היטב, בדרך שמספרים אלה מאיתנו שדרכם קשתה, ארכה, תבעה כל טיפת שמחה וכוח שהיתה להם ועדיין המשיכה לכלות את כוחותיהם.
"מה מצב הרווחה שלכם?" שאלתי בחיוך,
"רווחה?" שאל אסף, "מה זה רווחה"?
"אין לנו רווחה" אמרה יסמין.
"ולילדים שלכם? יש רווחה?" המשכתי לשאול,
ואסף ויסמין הסתכלו אלי במבט שאני חשבתי שאמר "מה היא רוצה האישה ההזויה הזאת?" אבל יסמין אמרה, אחר כך, שזה פשוט היה מבט המום; "רווחה זה לא מושג שהכרנו עד אז" היא אמרה לי, "לא הבנו איך זה קשור אלינו". "כולכם במצוקה" אמרתי להם באותה פגישה ראשונה, "אתם עובדים קשה, משקיעים ערימות של משאבים וקוצרים יבול של קוצים. זה לא יכול להימשך, אני רוצה רווחה לכולכם, וכך יהיה, אני חושבת שניני צריכה לגור במקום שיכול לתת Iלה את כל הדברים שהיא צריכה, וזה לא הבית שלכם".
"אבל הבית הוא המקום הכי טוב לילד, ככה אמרו לי כל האנשים הכי מקצועיים ונחשבים בארץ" אמרה יסמין.
"זה המשפט של התמ"ל" אמרתי להם, "מכירים את הכוכבית שיש על הפרסומות והקופסאות של תחליף חלב האם? זה שאומר שחלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק?"
שניהם הנהנו.
"אז זהו, שזה נכון באופן כללי, אבל לא לערימות של מקרים שבהם זה לא מסתייע. כשזה לא מסתייע, המשפט הזה הופך להיות מזיק, ואם נצמדים אליו בכוח למרות שהוא לא מתאים. זה גורם כאב ונזק, נדמה לי שאתם נצמדתם למשפט הזה כמו הלפיד במירוץ האולימפי. הגביע הקדוש הוא לא איזה משפט גנרי שניסחו עורכי דין, הגביע הקדוש הוא רווחה לכולם;
הבית צריך להיות מקום שכולם ברווחה בו, שמתאים לצרכים, להשתתפות, של כל השותפים בו, בית הוא לא כלא עם מאסר עולם ועבודת פרך".
זה לא פשוט להניח לפיד שנשאת בידיים כוויות ורועדות בדרך ארוכה, אבל הדרך שהלכנו היתה יפה ומשמעותית ואולי ביום אחר אספר עליה. הלכנו בה עד שביום אחד, ההורים החליטו שהם מוכנים לבדוק אפשרות שניני תעבור למקום אחר, שהוא לא הבית שלהם, אבל אולי יוכל להיות הבית שהיא צריכה.
ניני עברה בפסח למקום מדהים, קליטתה נמשכה כמה שבועות, וההורים היטלטלו בסערת רגשות, שהיו בה רווחה ומצוקה לסירוגין. ואז התחילו להגיע עוד ועוד רגעי חסד, רגעי רווחה והשתתפות טובה, ניני בטוב, היא ישנה כל הלילה, ניני שותה מכוס ולא מבקבוק, היא בלי מוצץ, היא צוחקת, יש לה חברות, הצוות אוהב אותה, היא אוכלת במבה אחד אחד מכלי, היא משתפת פעולה בטיפולים, היא נראית מאושרת, היא לא רוצה לישון בבית ההורים, רק בביתה החדש.
"רווחה?" שאלתי
"רווחה" הם ענו בחיוך.
ואני שזרתי את שני חרוזי הזיכרון האלה, השאלה הראשונה והאחרונה – ועכשיו יש לי מחרוזת זיכרון מושלמת, זוהרת, שתשמח אותי לתמיד ונדמה לי שגם אותם🩷
שבת שלום!
בתמונה; כל השותפים
Kommentare