נעים מאד,

אני שרון,

וזה הסיפור על מי אני ואיך הגעתי לתחום הכל כך מיוחד של פיבוט - פתרונות שעובדים.

שרון

כשהייתי בת חמש, בערך בשנת 1974, שלחו אותי לאבחון פסיכולוגי.

אני זוכרת במדויק את הצורות השחורות שהראה לי הפסיכולוג, את הצריף בו ישבנו ואת המחשבה הבהירה שעלתה אצלי ואמרה "למה אתה מנסה להוציא ממני במרמה את הדברים שאני מרגישה וחושבת? למה אתה לא מבקש לדעת?"

אני זוכרת כמה בודדה הרגשתי, כשהחלטתי שהוא לא ראוי לקבל את המחשבות והרגשות שלי ואת ההחלטה הנחושה, שהגיעה ביחד עם החוויה, שכשאני אהיה גדולה אני אעשה יותר טוב, אני אהיה אדם שיעזור לילדים ולאנשים שלא יכולים להגיד או לספר מה קשה להם.

השנים עברו ובשנת 1992 הגיע הזמן ללמוד, התלבטתי בין פסיכולוגיה, משפטים וריפוי בעיסוק, כי בכל אחד מהמקצועות אפשר לעזור למי שלא יכול לעזור לעצמו. בחרתי בריפוי בעיסוק.

במהלך הלימודים בריפוי בעיסוק פגשתי את המציאות של הטיפול בילדים בקליניקות, שהתמקדו אז בעבודה על מיומנויות ביצוע שונות, מה שקראו אז "רכיבי התפקוד". היה לי ברור שהשלם של המציאות והתפקוד בתוך המציאות גדול מסך חלקיו, מסך המיומנויות והכישורים הרשמיים שאדם למד או לא. רציתי לפעול בזירה האמיתית, של החיים עצמם, ולא ב"מעבדה" שהיא הקליניקה.

סיימתי את לימודי הריפוי בעיסוק ב1995 והלכתי לחפש עוד מהשלם הגדול של האדם – בתחום הרפואה המשלימה. נועם גונן הסכים להתחתן איתי ונסענו ביחד להודו ותאילנד, למדתי מגוון תחומי דעת כמו ויפסאנה, רייקי, מסאז' תאילנדי, ארומתרפיה, פסיכותרפיה רוחנית וטיפול בצליל וצבע, תקשור ושימוש בקלפים ועוד...

 

ואז חזרתי לריפוי בעיסוק.

ב1997 נולד בננו אלעד וב1999 נולד רועי. עבדתי בשנים הראשונות עם מגוון אוכלוסיות, במגזר הערבי, במגזר החרדי, בהתפתחות הילד ובמשרד החינוך, התנסיתי במגוון שיטות ובעקבות קושי שחווה בני הצעיר רועי, גיליתי את התחום הקרוי "ויסות חושי"  בריפוי בעיסוק.

בשנת 2003, חליתי בוירוס ובעקבותיו תגובה אוטואימונית שנקראת ADEM, שגרמה לי לפגיעה נוירולוגית. הפגיעה אובחנה במאוחר ולא זכיתי לשיקום מסודר. פוטרתי מעבודתי וחוויתי תקופה קשה של מגבלות תפקודיות, תשישות וכאב כרוני, שלבסוף אובחנו כתסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה.

התמודדותי עם שיקום יכולותיי וכישורי שנפגעו, והנחישות למצוא מחדש את מקומי ולחזור לטפל באנשים, הכירו לי את המרחב הוירטואלי של האינטרנט וחזרתי לגלות שאני יכולה לעזור גם אם אני לא נמצאת עם אנשים באותו חדר.

במשך השנים הבאות למדתי כל חתיכת מידע שיכלתי בתחום התחושתי, וביחד עם אתי ארד, מרפאה בעיסוק וחברה – הקמתי את "חושים" שעסקה בפיתוח כלים והעברת התורה של איך מטפלים בילדים עם קשיים תחושתיים בסביבה הטבעית – כלומר, בבית, בבית הספר ובגן.

הכלים שפיתחנו ב"חושים" כללו ראיון סדר יום, ראיון סיבת פניה, ביקור בית וביקור במסגרת החינוכית ועוד. תהליך ההערכה היה מורכב וארוך והפיק המון נתונים והסתכלות רחבה על הילד בסביבתו, אך הנתונים נשקלו בעיקר ביחס לאבחנה של בעיות בעיבוד ובוויסות חושי.

אני זוכרת היטב את הרגע החורפי שבו הבנתי לראשונה שההתנהגויות שאנו קוראים להן "בעיות הוויסות החושי" או "הפרעת קשב" או מגוון אבחנות וראשי תיבות אחרים, הן למעשה ביטוי חושי / פיזי של מצוקה שאדם חווה, מצוקה שהוא אינו מוצא מילים ומושגים לומר את סיבותיה ומקורה.

התחלנו לקרוא למצוקה הזו "שפה סנסומוטורית" והבנו שניתן וכדאי להבין סוגי מצוקה וסוגי עזרה, לפי איך שילד או מבוגר מתנהגים בסביבה וביומיום שלהם, תובנה זו ואחרות הובילו אותנו להמשך דרכנו בנפרד.

ב2007 הלכתי ללמוד תואר שני בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית, הידועה בכינויה CBT, באוניברסיטת דרבי. זה היה תואר מרתק ולווה בסטאז', הגשת עבודות ובחינה מעשית בסיומו.

השילוב של ריפוי בעיסוק הממוקד בסביבה הטבעית, בהשתתפות ובתפקוד של אנשים במצבי ואתגרי חיים שונים, ושל צורת החשיבה הסדורה של CBT, הניבו אצלי מגוון דרכי עבודה ופתרונות מעשיים שאותם המשכתי ללמד ולהדריך אנשי מקצוע בתחומים שונים.

הפרקטיקה שלי התחלקה לטיפול במגוון ילדים ואנשים במקומות ואתגרים שונים במעגל החיים, במיוחד אנשים עם התנהגויות קשות להבנה או פתרון, וכן בלימוד והדרכת אנשי מקצוע כיצד עושים זאת.

ב2013, חברתי יעל ניסן, מרפאה בעיסוק ובלשנית, עבדה בשירות הארצי לריפוי בעיסוק במשרד הבריאות, ורצתה לפתח כלי המיועד לאוכלוסיות "בתפקוד נמוך", היא מצאה כי אנשים עם מוגבלות שכלית, נפגעי נפש מבוגרים ואנשים עם אוטיזם, דמנציה ועוד – אינם מקבלים מענה ראוי מבחינת הבנה ופתרונות מקצועיים להתנהגויות ותפקודים קשים שלהם, ורצתה שאנחנו נמצא את הפתרונות. ישבנו לכתוב ביחד מודל עבודה, כאשר יעל הביאה את הרקע שלה בהבנת וייצור מבני חשיבה – ואני הבאתי את הידע שלי בפתרונות שעובדים בשטח ובהבנת דפוסי התנהגות.

 

ביחד זיקקנו את התובנות הללו למודל עבודה שהוא בעצם מערכת פתרונות שקראנו לה PIVOT – ראשי תיבות באנגלית של "השתתפות במצבי פגיעות במעגל החיים".

את תולדות פיבוט ניתן לקרוא פה באתר, כך שאוסיף עוד את חלקי ה"צבע" שלא סיפרתי לכם במהלך התיאור המקצועי – כי תחביבים ועיסוקי פנאי ותחומי עניין הם החיים עצמם.

אני חברת קיבוץ פעילה חברתית, הייתי ממובילי "השינוי" – שהוא הכינוי למעבר מהשיטה השיתופית לשיטת שאר העולם בקיבוץ, ומאז ועד היום אני מעורבת באופן ההתנהלות של הקהילה שלי ומוצאת בכך ברכה וסיפוק.

אני אוהבת לבשל ולאפות, ונהנית לעשות זאת בצוותא עם בני משפחה וחברים, במיוחד לקראת ארוחת שישי – שהיא מוסד יקר אצלי. אני חובבת גדולה של צמחים ופרחים ועצים, לראות, לשתול וקצת פחות לטפל... מזל שיש לי אמא גננית מדהימה שאחראית על הצד הזה. בנוסף, אני אוהבת צבעוניות מעוררת שמחה, בבגדים ואביזרים וצביעת רהיטים ויצירה. קריאה, סקרנות ולמידת דברים חדשים הם דחף הכרחי בחיי!

חתולים הם חברים קבועים ואהובים ומהווים חלק מחיי מגיל צעיר, יש שלושה שגרים בבית ורוחם שורה על מודל פיבוט ובכלל.

כל מה שמביא רווחה, משפר השתתפות ועוזר לאנשים – הוא בתחום העניין וההתמחות שלי!

אם רוצים ורוצות לדעת עוד, מוזמנות ומוזמנים לשאול!